אני חושב שעד גיל עשרים וקצת  לא הלכתי לבד לקולנוע .

זה לא שאני  לא אוהב לראות סרטים בקולנוע

וגם  מגיל צעיר יותר   הפסקתי  לפחד בחושך  :)

אבל עדיין , זה תמיד נתפס  כבילוי  ומה לעשות  שבילוי  זה משהו ש"צריכים"  לעשות עם חברה/חברים ?

ועד בגרתי והבנתי שאם בא  לי על סרט  (ולפעמים ממש בא לי )  אז למה לא ללכת  לבד ? למי אני דופק חשבון? לעצמי?

ואז עשיתי לי מנוי לקולנוע לב  והלכתי לי לבד בדד   שמח וטוב לב (לקולנוע לב/טוב לב  איזו שנינות)

אבל גם זה היה ליומיות .  יומיות זה כיף בפני עצמו . אתה יושב איפה שבא לך , ומסביבך אנשים כל כך זקנים

שהם כבר מכווצים בגודלם מרוב אוסטאופורוזיס   ,  ולכן  לא מסתירים את המסך .  (כן כן  אני די דרדס  )

ופתאום בא לי סרט , עכשיו ! ואין לי כוח לעשות  מליון  טלפונים !   אבל  רגע,   שישי בערב ...

זה לא שיא העליבות ?  הרבה אנשים  שמלחששים   "מה זה ?  למה הוא לבד ?  אין לא חברים ?  אולי הוא תמהוני ?

איך המאבטח  איגור   הכניס את הברנש?  "

לא רק שבא לי סרט ,  עוד איזה סרט ...  הכי ארוך שמציג   (נו שוין , השני הכי ארוך  אחרי אוסטרליה המייגע של ניקול קידמן ,שאותו ראיתי  ואפילו בסינמה סיטי וי.אי.פי. אבל זה סיפור לפעם אחרת) :    " סיפורו של  בנג'מן משהו".

אז  מה לעשות ?   should I stay  or  should I  go ?   (מי שמכיר את השיר  שירשום לעצמו 2 נקודות ,  ולי כוכב אחד

על הטעם המוסיקלי  החצי משובח שלי )

 למי יש עצה ?זה באמת פתאטי ?  פיתרון לקונפליקט   הפנימי  ?(למרות שהוא פנימי הוצאתי אותו  החוצה אז קדימה ,עזרה..)

ימים יגידו מה בחרתי לעשות

ואפילו  פחות מכך  ...  אשמח לספר  איפה הייתי ומה עשיתי    וכמובן איך היתה החוויה  (משהו  אומר לי לזרום )

נ.ב.  נשבע לכם   (לשניים וחצי אנשים שיקראו את מה שכתבתי )  שזה לא שאין לי חברים ,דווקא יש  כמה וכמה ,

אבל מה לעשות  ... עם הגיל   אנשים נהיים  פחות ופחות ספונטניים   (אני מקווה שהנסיגה בספונטניות  נעצרת באיזשהו שלב

הרבה לפני המוות ) 

שיהיה לכולם ערב שישי  מעניין ,

שלכם,

אור גולד