בחיים אני לא נכנסת עוד פעם למכונית עם הבנאדם הזה, נשבעת לך. ליליה, את שומעת אותי? תקשיבי, כזאת נסיעה הזויה לא הייתה לי בחיים. אני לא נוסעת אתו יותר אפילו אם מחר עושים אותו אפיפיור. חכי שנייה, תני לי רק להכניס את הצ'לו. יו! איך גדלה לך הבטן! איזה כיף לך, ליליה, את נראית נהדר ככה, תמיד-תמיד-ת--מיד את צריכה להיות בהיריון! שנייה, תכף אני אחזור לנשום, איך רצתי במדרגות, זה הדוֹד שלי, אמרתי לך שאני מגיעה מוקדם כי יש לי טרמפ אתו. והחתולה שלכם, איזה מדהימה היא, את יודעת שהיא זיהתה אותי מהכניסה? ברגע שהוא עצר לי וזינקתי החוצה מהמכונית היא ראתה אותי, כאילו היא עמדה בחצר וחיכתה לי. איך קוראים לה, שכחתי, שַיִש? שם מוזר בחרתם לחתולה הזאתי. אני מקווה שלפחות לילד שלכם תמצאו שם יותר נורמאלי. בחיים לא שמחתי לפגוש חתול כמו ששמחתי לפגוש אותה. שנייה, תני לי להכניס את הצ'לו, אני כזאת מפגרת לפעמים, שלא תחשבי שאני מאשימה מישהו אחר. כאילו לא ידעתי עם מי יש לי עסק. אבל מה, היה לי נוח לשכוח, חשבתי שבטח עבר לו.

   לא, לא. רק זה עוד היה חסר לי, זה לא דוֹד אמיתי, איכס. זה סתם איזה בן-דוד רחוק של אימא שלי, משהו כזה מעורפל. הוא בגיל של אימא שלי, את תופסת? בגיל שלה! אחד כזה שלימדו אותי לקרוא לו "דוֹד", את מכירה את אלה, גם אצלכם ככה? איזה מפגרת אני, בחיי. בסך הכול רציתי להגיע אליך מוקדם, אני יודעת שהוא נוסע כל יום לבאר-שבע, המשרד שלו כאן, תהרגי אותי אבל אין לי מושג מה הוא עושה, משהו עם מחשבים, ולא היה לי כוח להיסחב באוטובוס עם הצ'לו והכול. ליליה, שמת מים? אני מוכרחה קפה חזק לפני שאנחנו מתחילות לנגן. מתי אנחנו מופיעות? חמש? בסדר, נספיק, בשביל זה באתי מוקדם, יש לנו מלא זמן. תגידי, את בטוחה שהאישה הזאת רצתה דווקא את הרה מז'ור של מנדלסון, מאיפה היא מכירה את זה בכלל. בטח ניגנה צ'לו כשהייתה קטנה, רק צ'לנים יודעים להיות כאלה ספציפיים. לי לא אכפת, אני מתה לנגן את זה אתך, מאז המרתון חזרות שעשינו לפני הרסיטל סיום באקדמיה לא ניגנתי את זה עם אף אחד, אין עוד פסנתרנים כמוך, מותק. אבל, תהרגי אותי, מה לחלוקת מלגות בחוג לסוציולוגיה ולסונטה של מנדלסון - אני לא מבינה.

   תעזבי. אל תסבירי לי עכשיו. אני לא שומעת. האוזניים שלי מכובות. אני צריכה קפה דחוף, לפני המנדלסון ולפני הכול. דחוף.

   שנייה.

   תכף אני תופסת את הנשימה שלי בחזרה.

   קפה.

   איך הוא היה נחמד אלי, אלוהים. שנים לא ראיתי אתו, מאז שהייתי בתיכון. בא לקחת אותי מהדירה, היית מאמינה? מאיפה הוא בכלל יודע איפה אני גרה. זה הכול בגלל אח שלי, הוא בטח נתן לו את הכתובת. אח שלי אמירי, ההוא עם הדוברמן, את זוכרת אותו. הם עובדים ביחד, הוא והדוֹד הזה. לא יודעת מה הם עושים ביחד, כל פעם איזה פרויקט היי-טק אחר, ואמירי הולך אחרי כל אחד שמוכן לעזור לו. אז כל הזמן הוא מספר לי שהבנאדם שואל עלי, ומתעניין, ונורא אכפתי, ואתמול, איך שהוא שמע שאני נוסעת אליך הוא קפץ והזכיר לי שההוא נוסע כל בוקר לבאר שבע, ושאני אתקשר אליו לבקש טרמפ. ואני, אלוהים - אני כזאת מפגרת לפעמים, אני עוד אומרת לו, כן, אתה צודק, אני שונאת לקחת את הצ'לו באוטובוס ועוד בשעות של העומס בבוקר, הוא יכול לחטוף מכה. אז צלצלתי לדוֹד  הזה. איכס. גם כן דוֹד. אמרתי לך שהבנאדם בגיל של ההורים שלי לפחות? ואשתו ענתה לי לטלפון, ומה-נשמע-בובה'לה, הנה, אני כבר קוראת לו לטלפון, הוא ישמח לשוחח אתך... והוא ישר אמר לי שאין בעיה והוא יחכה לי ליד הבית, שבע ורבע, הוא נוסע דרך כביש 6, אין פקקים, נגיע מוקדם, ובכלל הוא ממש שמח שביקשתי ממנו. איך לא נדלקו לי כל האורות האדומים, לעזאזל.

   לעזאזל.

   נגע בי? הוא? נראה לך! מה פתאום, איכס! לא הייתי נותנת לו לגעת בי, הייתי קופצת החוצה באמצע הנסיעה, נשבעת לך. אבל גם ככה זה היה מספיק גרוע. איך הזעתי, את לא מאמינה.

   תגידי, החתולה הזאתי, היא בטח איזה גלגול של מישהו, לא? תראי איך היא מקשיבה. היא לא מקנאת לך בתינוק, מה יהיה כשתלדי? שמעתי שחתולים יכולים לחטוף דיכאון בדיוק כמו ילדים קטנים שנולד להם אח. את יודעת כבר אם זה בן או בת? מה מיכאל רוצה? מה, ברצינות? הייתי חושבת עליו שהוא דווקא ירצה בן, לא? חשבתי שכל אבא רוצה קודם כל בן, לא?

יו, ליליה, איזה כיף לשבת אתך ככה. תכף אני נרגעת, נשבעת לך. איך הזעתי באוטו, הכול דביק לי, את מאמינה? מבול של דברים יש לי לדבר אתך פתאום, איך חבל שעברתם לבאר שבע. בחיים אני לא אבין מה נכנס לכם פתאום. זה לא צחוק, אני נורא מתגעגעת אליך. אין - פשוט אין - לא מצאתי אף פסנתרנית כמוך, נשבעת לך, וניגנתי עם הרבה, את יודעת. אין עוד אף אחת שמקשיבה כמוך. ומה יהיה כשתלדי, אני אשתגע אם אני לא אראה את התינוק שלך כל יום. תגידי למיכאל שדווקא יש לי הרגשה שזאת בת. אני מתה שתהיה לך בת, אני אוכל להביא לה שמלות עם סרטים וקוקיות לשיער, ונעליים קטנות, ובובות ברבי... תגידי, את מפחדת קצת, את יודעת, מהלידה וכול זה?

   מה השעה? הזמן טס. תכף, אני עושה לי עוד קפה אחד, מהר מהר. תכף אני מוציאה את הצ'לו. שנייה. תכף אני נרגעת מהקריזה הזאתי. ואני עוד ישבתי במושב לידו, לא היה לי נעים לשים את הצ'לו מקדימה  ולשבת אחורנית, לא רציתי שהוא ירגיש שהוא רק נהג שלי. אני אומרת לך, אני כזאת פסיכית. הזעתי כמו באמצע חמסין, נשבעת לך. והידיים שלו על ההגה, למעלה ולמטה, כל הדרך ככה, מסתכל עלי מהצד, שוטף אותי במבטים, כאילו לא היה כביש ומכוניות, האצבעות שלו על ההגה לא מפסיקות לזוז. מהשנייה הראשונה שנכנסתי לאוטו והרחתי את האפטר-שייב שלו הבנתי איזה טעות עשיתי.

   לא, מה פתאום. מה פתאום -

   אמרתי לך, הוא לא נגע בי.

   איכס.

   אבל אני מרגישה כאילו הידיים שלו נגעו לי בכל מקום. והקול שלו, ליליה, הקול שלו נהיה כזה מתמרח, מתמשך, כזה כמו סוכרזית מרוכזת, לא יודעת איך לתאר לך. נמוך כזה, יותר נמוך מבדרך כלל, ואיטי כזה, את קולטת? וישר הוא מחמיא לי על הסוודר, איך הוא מתאים לגזרה שלי. ואיך הוא אוהב סוודרים דקיקים כאלה, שנצמדים לגוף, ואז הוא מספר לי איך הוא אוהב נשים שרואים אצלן כל קו וכל עיגול וכל קימור.

   קימור! נשבעת לך, ככה הוא אמר לי.

   כשהייתי קטנה הוא כל הזמן היה מסתובב סביבי ושואל אם כבר יש לי חבר, ואם ראיתי את הסרט הזה והסרט ההוא, ואם יש לנו טיולים שנתיים בכיתה. ותמיד הוא היה הולך אחרי בבית ומוצא אותי בפינות משונות איפה שלא היו אנשים. פעם, באיזו שבת שהם היו מוזמנים אצלנו הוא בא לחדר שלי, ככה, כאילו הלך לשירותים אבל התבלבל בדלתות, ונתקע לי בחדר המון זמן, ולא ידעתי מה לעשות. ופעם, כשהיה לי נורא משעמם וירדתי לשחק בחצר הוא אמר שהוא הולך לעשן סיגריה וירד אחרי. ועמד לידי איזה חצי שעה ועישן שלוש סיגריות לפחות, ולא הפסיק לשאול אותי שאלות. למשל אם הבנות בכיתה שלי כבר לובשות חזייה, ואם לא כואבת לי הבטן לפעמים. ליליה, הייתי בכתה ד'! מה ידעתי אז על כאב-בטן? וכמו מפגרת, עניתי לו על כול שאלה, כי - כי - זה דוֹד כזה, ולא מעליבים דודים.

   וכל השנים אני מקשיבה לאמירי האידיוט הזה, ומאמינה למה שהוא אומר לי, שהדוד הזה ממש אוהב אותי, ושואל עלי, ועוקב מרחוק, ואיך הוא היה גאה לשמוע שגמרתי אקדמיה כי הוא תמיד חשב שאני מה-זה מוכשרת.

   ליליה.

   ליליה...

   הוא יושב שם... נשבעת לך... עם שתי ידיים זזות על ההגה והעיניים שלו חופרות מתחת לסוודר שלי, אני נשבעת לך, ליליה. בתוך החזייה, מתחת לציצים, על הכול הוא עובר בעיניים שלו בלי לעפעף אפילו. ואומר לי שצ'לו בעיניו זה כלי נורא נשי, יש לו צורה של גוף מדהים של אישה שממש מזמין לחבק ולהתרפק, ושהצליל שלו עושה לו ויברציות שעולות לו מהרצפה לתוך הבטן ולתוך הנשמה. את קולטת?

   לתוך הנשמה!

   ואחר כך הוא אומר לי שבזמן האחרון הוא התחיל לעשות מסאז'ים, והוא נורא טוב בזה. כל מי שנתנה לו שיעשה לה מסאז' אמרה שיש לו מגע של קסם בידיים. ושאני נראית לו לחוצה, ואולי אני רוצה שהוא יעשה לי קצת מסאז' בעורף, ככה, בשביל לשחרר, אני בטח אנגן יותר טוב אם אני אהיה משוחררת. ולמה אני לא רוצה, מה, אני לא סומכת עליו שהוא יודע מה הוא עושה? הוא יכול ככה, תוך כדי נסיעה, הוא נהג מצוין, ביד אחת הוא יכול לשחרר לי את מה שתפוס לי בצוואר. רק שאתקרב אליו טיפה. אני הרי יודעת שהוא אוהב אותי נורא, מאז שהייתי קטנה, כשעוד היו לי צמות ארוכות וגידלתי תולעי משי. ואני מרגישה את האצבעות שלו, גם זאת עם הטבעת, ממשמשות לי דרך כל הפתחים והכפתורים והריצ'רצ'ים במכנסיים. ואני לא יכולה לברוח משם, את מבינה.

   איך הזעתי.

   תגידי, מה הסיפור של החתולה הזאת. מה היא רוצה ממני. ככה היא עם כולם? חודשיים כבר לא הייתי אצלך אבל היא לא שוכחת, איזה נודניקית. איך שהוא הוריד אותי ליד הבית היא כבר זיהתה אותי ורצה אחרי. מה היא רוצה ממני עכשיו, למה היא מתעקשת לשבת לי דווקא על המכנסיים. תרדי, חתולה, זה המכנסיים השחורים היפים שלי, אני צריכה אותם להופעה.

תכף אני מתאפסת, ליליה. אל תדאגי. תוך שנייה, אני מוציאה תווים.

   שנייה.

   אני צריכה שוקולד. נכון יש לך שוקולד? תמיד אפשר לסמוך עליך.

   הנה - שוקולד ומתחילים.

   תגידי, ליליה, יש מים חמים עכשיו? אני יכולה ככה ממש מהר לעשות מקלחת זריזה? אני חייבת, מוכרחה, לשטוף את עצמי לפני שאני נוגעת בצ'לו. רק תני לי מגבת, טוב?