החול היה קר כקרח מתחת לרגליי היחפות. המשכתי לפסוע לכיוון הים האפור כפלדה, כשרוח מקפיאה את גופי החשוף . מרחוק נשמעו הדי רעמים. כנראה השתגעתי לגמרי להגיע לים ביום כזה. אבל לא היה איכפת לי. ידעתי שאם אחזור הביתה, פשוט אשתגע. לא כל כך נעים לצאת מהבית בבוקר עם מישרה מכובדת בחברת היי טק גדולה, ולחזור בערב מפוטר.

הרגשתי דחף לעשות משהו משוגע. תלשתי את החליפה והעניבה מגופי, ונשארתי בתחתונים האדומים שלידיה קנתה לי ליום הולדתי האחרון. מצפצף על כולם! אני הולך לקרוע את המים כי אני חייב לקרוע מישהו. נותר לי עוד כמטר עד המים הגועשים, כאשר הרגשתי דקירה בכף רגלי והשתטחתי אפיים ארצה. לעזאזל! רק שלא יהיה פח חלוד, ממש אין לי חשק לעשות שוב אנטי טטנוס. משכתי את הדבר הארור מהחול, ומצאתי את עצמי מול משקפיים.

הדבר המוזר בהם היה עיניים. עוד לא ראיתי דבר כזה בחיי. על הזגוגיות מבחוץ, היו מצוירות בצבעים עזים שתי עיניים חומות, אפילו די יפות, עם ריסים עבותים. ללא ספק עיניים של אישה. מה הולך פה? מי מייצר משקפיים מטורפות כאלה, שאי אפשר לראות בהן כלום ?

הרוח הכתה בי ללא רחם, ומיד אחריה הגיע הגשם הדוקרני, הזועף, שהעיף אותי חזרה למכונית, רועד מקור ורטוב עד לשד עצמותיי. הדלקתי את החימום בזמן שהתעטפתי בשמיכה המשובצת, שאני שומר למקרים מיוחדים כשאני לא לבד, ושוב התבוננתי במשקפיים . יותר נכון בעיניים שמשכו אותי כבחבלי קסם. מעניין אם אפשר בכלל לראות אתן משהו. אחזתי בידיות והרכבתי את המשקפיים על עיניי. באותו רגע קרה דבר מדהים.

הגשם נעלם, ושמש זוהרת סנוורה את פניי . החוף השתרע מולי יבש וזהוב, עטור דקלים. ציפורים טרופיות כתומות כנף עפו סביבי, וריח נפלא של פרחים אקזוטיים נישא באפי. נעתי קלות בערסל מוצל על ידי שמשיית קש, וגמעתי משקה טרופי צונן ומתוק, שלא הצלחתי לזהות, מתוך חצי אגוז קוקוס שהיה בידי, ואין לי מושג מאיפה הגיע. אני מת, והגעתי לגן עדן, הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי. המחשבה השנייה הייתה שיש קשר למשקפיים. המחשבה השלישית לא הגיעה כלל, כי זוג עיניים חומות מהפנטות, עם ריסים עבותים הסתכלו בי במבט חודר.

הושטתי את ידי להסיר את המשקפיים ולראות יותר טוב את האישה האקזוטית שעמדה מולי, מטושטשת, אך היא הניחה את זרועה על ידי ועצרה אותי. "חכה!", היא אמרה בקול גרוני עמוק, צרוד קמעא. "עוד לא הגיע הזמן". קפאתי על מקומי. אולי אני בתוכנית ריאליטי ולא יודע? והתסריט המטורף נמשך:"אני מודה לך על שמצאת את המשקפיים שלי, ומרשה לך, לאות תודה, לבקש משאלה אחת". "סליחה?", אני אומר כמו אידיוט, וחוזר על כך עוד פעמיים. "סליחה?". "אני יכולה להחזיר לך משהו יקר ערך שאיבדת, או להעניק לך משהו חדש במקומו. מה אתה בוחר?"

מה אני בוחר? אלוהים אדירים! כל החיים אני מחכה להזדמנות כזאת, וכשמגיע הרגע המוח שלי פשוט מאובן! לבקש חזרה את המשרה שלי? אני פותח את פי, אבל תיכף חושב שאולי כדאי לבקש משרה חדשה במקום יותר טוב....אני שוב פותח את פי, ואז אני מתלבט אולי לבקש להיות סלבריטי, מה שתמיד חלמתי...או מיליארדר ....או....אני מת לראות את האישה הזאת, שברור לי שהיא יפהפייה חד פעמית, אבל אסור לי להסיר את המשקפיים, כי אז לא אקבל את המשאלה שלי...

דקות ארוכות עוברות. אני חושב על שורת משרות יוקרתיות החל מהבית הלבן וכלה בפריס. אני מעביר במוחי את כל השאיפות שהיו לי אי פעם בחיי, ולא מצליח לבטא אף אחת מהן במילים, כי המחשבה לראות את האישה הזאת בעיניים בלתי ממושקפות לא נותנת לי מנוח. לראות אותה...ואולי יתפתח משהו. כל כך הרבה זמן לא הייתה לי אהבה בחיי... "הזמן עבר!", אני שומע את קולה הגרוני, המלטף. היא מסירה את המשקפיים מעל עיניי, ופתאום אין יותר ערסל ודקלים טרופיים. אני יושב במכונית רועד מקור, גשם מתדפק על הזגוגית . איזה אידיוט אני, לא ביקשתי כלום בסוף!

"כן, ביקשת!", אני שומע לתדהמתי את הקול הגרוני, המלטף , המוכר. אני מביט באי אמון במושב לצדי, ושם נתלות בי זוג עיניים חומות עמוקות. "ביקשת לראות אותי – ללא משקפיים – במציאות שלך. מזמן לא נתקלתי במשאלה כל כך נבונה..."