רצועת הקול: אליס רגינה וטום ז'ובים מתוך "דבר אליה" של אלדומובר. שיר יפהפה על אף שאני לא מבין אף מילה בפורטוגזית.
לא יודע מהיכן הגיע הסיפור הזה. לפעמים אני מתחרפן קצת, עמכם הסליחה.
כ"מ
"נס, תעשה לי נס, הסוג הפשוט מהפחית, לא הגרגירים". הוא נראה כאדם רגיל, אחד שלא תסובב אחריו את הראש, סניטאר ברמב"ם. אחד שדוחף עגלות, מביא כביסה נקיה, מחזיר חולים מחדר הטיפול הנמרץ, מטפל בכל הצדדים הפיזיים של בית החולים. פועל שקוף לאזרחים רגילים אבל נראה היטב לרופאים ולאחיות שפשוט לא מסוגלים לתפקד בלעדיו ובלעדי חבריו. עשיתי לו נס קפה עם שתיים סוכר וחלב עמיד, זה מה שהיה בפינת המטבחון של האחיות במחלקת העור כשהגעתי לשם ע"מ לסקר את מצבם של פצועי הפיגוע ההוא או המלחמה ההיא או המבצע או התאונה, לא זוכר כבר. כל כך הרבה אסונות, הכל מתערבב. אני מהמפריעים, מהנודניקים של התקשורת. כל צלמיי הסטילס האלה והמקליטים האלה, צלמי הטלוויזיה והכתבים, האספסופ-טונות. דמעות הם רוצים שנביא להם, בכי של אמהות ואבות, משפטי מחץ של גיבורים פצועים, ריאליטי, דרמה. כולם שונאים אותנו ובצדק. הרופאים שונאים אותנו, האחיות שונאות אותנו, החולים לא מתים עלינו וגם האזרחים מטקבקים בגנותנו, מקללים אותנו ולפעמים אפילו מתנהגים כלפינו באלימות וגם יריקות כבר חטפתי. משעשע לראות איך שכולם בוהים במסך, מאזינם לרדיו וחוטפים את העתונים. אולי לא אוהבים אותנו אבל הסחורה שלנו נחטפת.... תהרגו אותי אבל אני לא זוכר איך הוא נראה. איש שיכול היה להיות מכל עדה, מכל מקום מכל גיל. אין לי מושג איך התחילה השיחה ולמה אבל אני זוכר היטב שהוא אמר לי, לאחר ששאלתי למה הוא מספר את זה דווקא לי. "אתה אתאיסט וממילא אתה לא מאמין לאף מילה אז זה בסדר ולא יגרם לך שום נזק. אם הייתי מספר את זה לאדם מאמין, זה היה נגמר לא טוב מבחינתו". לסניטרים אין הרבה זמן לנוח, הם נקראים כל הזמן לכל מיני משימות דחופות אבל גם הם צריכים לפעמים איזה נס עם חלב או סתם בוץ, שיחה קלילה ואיזו חברותא. בחשתי לי את הבוץ ולו את הנס ופטפטנו קצת על בית החולים ועל העבודה שלנו. זה היה יום קשה היום ההוא במחלקת העור. אנשים שכבו שם עטופים מכף רגל ועד ראש בתחבושות, חלקם היו חבושים גם מעל לעיניים, מסוממים ממורפיום בגלל כאבי התופת ואת כל המחלקה אפף ריח של בשר חרוך. קשה לי להאמין שלא כל האנשים שעובדים במחלקת העור הם צימחוניים. שיחות כאלה בדרך כלל נקטעות בגלל איזו משימה דחופה שבן שיחנו צריך למלא, או בגלל איזה ארוע שאנחנו צריכים לתעד, או סתם בגלל שהשיחה מיצתה את עצמה ומלאה את יעודה כאתנחתא נפשית ברצף האירועים. "איך" שאלתי אותו "איך אתם מצליחים לעמוד בכל הכאב הזה שמסביב, בכל הטרגדיה הזאת, יום אחרי יום ולא נשברים?". פתאום היכה בי הרעיון שהאנשים האלה, כל הצוות הרפואי הזה, כולל הלא מקצועיים, חווה יומיום ובעוצמה כאב כל כך גדול. את הפצועים המיוסרים, המשפחות החרדות, את הבכי והצעקות, את היאוש. "איך אתם שומרים על השפיות, מגיעים אחר כך הביתה לאשה ולילדים, לבעל ולילדים, לחברים, לבית הכנסת, למתנ"ס, לים?" הוא הביט עלי כששאלתי את זה במבט אוהד ונראה לי שהוא חיכה לשאלה הזאת. "תראה" הוא אמר לי "אני לא יכול לדבר בשם אחרים אבל אני מניח שלכל אחד יש דרך משלו משלו להתמודד עם זה. אתה למשל, כך אני מניח, כשאתה מצלם אתה רואה את הסיפור דרך העינית ובשחור לבן. אתה פשוט עושה את העבודה שלך ומפריד את הרגשות מנושא הסיפור כי אחרת היית הולך מכות עם מרואיינים, מתעלף כשאתה מצלם זוועות, מקיא כשאתה מצלם משהו מגעיל או בוכה שבור לב מול ילד פצוע. גם אצלנו מצליחים להפריד בין מה שרואים לבין המשימה כי אחרת אף אחד לא היה מצליח לתפקד. ישנם גם כאלה שלא מצליחים והם נפלטים מהר מאוד". "ואיך זה אצלך" שאלתי, "איך אתה אישית מתגבר על זה?" "אצלי זה עובד אחרת לגמרי אבל אני לא דוגמא" הוא ענה לי, "לאנשים אין שום מושג והם חושבים שאני אחד מהם אבל האמת היא שאני בהשתלמות מטעם הארגון שלי והגישה שלי ושל שכמותי היא שונה מאוד ממה שמקובל בחברה האנושית הרגילה". "מה זאת אומרת הגישה האנושית הרגילה, אתה לא שיך לאנושות הרגילה?" הבעתי את תמיהתי על התשובה " ממש לא אבל לא נראה לי שאני אוכל להסביר את עצמי. אני כאן כדי לחוות כאב, להבין אותו בכלים המוגבלים שעומדים לרשותי" הוא ענה ואני התחלתי לחוש באינטואיציה שלי שיש פה סיפור מוזר שאני חייב להקשיב לו. אולי הוא סתם פסיכי או אולי פושע בעבודות שירות או איזה מתנדב מטורלל, לך תדע. "תאמר לי" שאלתי אותו "מהו אותו ארגון שאליו אתה משתייך שהוא שולח אותך למשימות כאלה?" הוא (הוא הציג את עצמו בפני אבל אני פשוט לא זוכר את שמו, או את פניו או מבנה גופו) סקר אותי מלמעלה למטה, הביט בי ישר בעיניים במבט רגיל ונורמלי לגמרי, נשבע לכם ואמר: "כ"מ, לארגון שלי אתה יכול לקרא בשפתכם פשוט כ"מ". כמובן שמיד שאלתי אותו מהו הכ"מ הזה והוא ענה, תוך שהוא מתבונן בי בעניין, נראה נורמאלי לגמרי כמו שאף אחד מאיתנו לא נראה : "כח מלאכים" ניסיתי לשחק אותה קול, להיראות כאילו כל יום אני משוחח עם מלאכים או מתחזי מלאכים ואמרתי "אז אתה בעצם מלאך, לא ממש בן אדם אלא מלאך" "בדיוק. אני מלאך בהשתלמות כאב. התפקיד שלי הוא לנסות להבין מהוא כאב כדי שאוכל, כמלאך, לעזור לאנשים עם כאב. כמו ד"ר קרסו אבל אני אטפל בכאבי הנשמה, לא בנפש ולא בגוף, את זה בני אדם עושים בעצמם". "ומה ההבדל בין הנפש ובין הנשמה" שאלתי והוא אמר לי שאת זה הוא כבר לא יוכל להסביר כי אני בן אדם וכמו שהוא לא ממש מבין מהו כאב כמו שאינו מבין עד הסוף את האהבה, השמחה, העצב והשנאה, והוא לומד עליהם אבל לעולם לא יוכל לתפוס את מלא המשמעות של הרגשות והתחושות האלה, כך אני לא אוכל להבין את המילה נשמה. אני מגדיר את עצמי כאתיאיסט, אני נטול אמונות טפלות, כל החיים שלי חונכתי להאמין רק בעובדות ובמה שהעיניים שלי רואות, האזניים שלי שומעות, האף שלי מריח, העור שלי חש, המוח שלי מסוגל להבין. "כל תגלית מדעית היא נכונה רק עד שתבוא תגלית אחרת שתסתור אותה" נאמר לי לא פעם וכך אני חי עם השאלות והספקות כל חיי. "אין הוכחה לקיום האלוהים כמו שאין הוכחה לאי קיומו" אני נוטה לצטט "ולכן קיומו או אי קיומו לא רלוונטי לתפקודו של האדם". באחד הוויכוחים האינסופיים שלי עם אדם דתי אחד שאלתי אותו "האם נכון שקיים העולם הבא" "כמובן שקיים העולם הבא" ענה לי המאמין."אז נכון גם לומר שקיים העולם שקודם והנשמה שלנו, שתלך לעולם הבא, הגיעה מעולם קודם?" שאלתי "נכון מאוד" הוא ענה "הנשמה תמיד מתקיימת". "ואתה זוכר משהו מאותו עולם קודם שבאת ממנו?" ..........."לא, אני לא זוכר" הוא גמגם לי "אז העולם הקודם לא רלוונטי לקיומך בעולם הזה כפי שהעולם הבא לא רלוונטי לקיומך בעולם הזה" חגגתי את נצחוני ושמעתי את מלמול ה'אפיקויירס' כשהוא הפנה את גבו והלך משם. "למה אתה מספר לי את זה" שאלתי והוא אמר שלפעמים הוא מספר את זה לאנשים נבחרים, אתאיסטים שהוא יודע שישארו כאלה גם לאחר הסיפור כדי לנטוע בהם ספק. "אתם ממילא חיים חיים קשים של ספקות ובין שאר התפקידים של הכ"מ הוא לייסר אתכם בעוד ספקות כי בלי הספיקות העולם הזה לא היה מצליח לשרוד. אתה מדמיין לך עולם ללא ספיקות? ללא כל המדענים והאמנים והסופרים? בלי כל ההגלים והקאנטים והשפינוזות והמארקסים (שני הגדולים קארל וגבריאל גרסיה) בלי איינשטיין ("לא מאמין שאלהים משחק בקוביה") ובוהר? אפילו המאמינים שבהם היו אכולי ספקות. אתה כבר לא תהיה אמן או מדען וגם פילוסוף לא תהיה אבל אתה שייך ל'פרולטריון' של האתאיסטים וצריך גם אתכם". "אני מניח שאתה יודע גם משהו על אלהים" אמרתי לו. "טעות נפוצה אצל בני האדם להניח שאנחנו המלאכים יודעים משהו על אלהים או על מה שמניע אותו. לנו יש תפקיד לטפל בנשמות בזמן שמחה, צער, תענוג, כאב, אהבה, שנאה וכדי לעזור אנחנו צריכים להבין. כמלאך אני יכול בעזרת האינטיליגנציה המלאכית שלי להבין דברים אבל אני לא יכול להרגיש ולא יכול לחוש. אם היתי יכול לחוש, אפילו קצת, הייתי בטח בוכה על זה כי אני כל כך מקנא בכם האנשים, כל כך היתי רוצה להיות בן אדם ולהרגיש". לפעמים אני חושב עליו על הסניטר המלאך הזה ומרחם עליו. לפי מה שהוא סיפר הוא הולך לעבור מסלול ארוך וניצחי, יטפל בכל מכאובי הנשמה של בני האדם בלי פעם אחת שהוא באמת יחוש את כל הדברים הללו. לעולם הוא לא יאהב, לעולם לא יכאב לו, לעולם הוא לא ישנא, לעולם לא יכעס, לעולם הוא לא יצחק ולא יבכה, הוא רק יהיה שם. ולסיפור הזה אין סוף ואין פואנטה כי זהו סיפורו של מלאך שבא משום מקום והלך לשום מקום ורק אנחנו בני האדם נולדים ומתים, לבדיחות שלנו יש פואנטה ולסיפורים שלנו יש סוף. |