היום, כשאני אחרי יותר משלוש שנים אחרי הגירושים יש לי תובנות.זה שיתוף מאוד אישי בתובנה הכי חשובה. המהות הזו של הפחד הבלתי מוסבר מהגירושים. אולי זהו הסבר והתנצלות על זה שאנחנו הגברים, כך הסטטיסטיקה מראה, פוחדים מהתהליך והמשמעויות שלו, ולכן, בדרך כלל, אנחנו אלו שמראים להם את הדלת.אני חושב שהפחד הזה מתחלק לשלושה חלקים עיקריים. הראשון הוא ה"מה יגידו" או "מה זה אומר עלי". אולי שאני כישלון. השני הוא הפחד מהמשמעות הכלכלית. השלישי, שהוא החשוב ביותר והכי פחות ברור, הוא הפחד לעזוב את הבית. את הילדים. הבעייתי יותר הוא הסעיף השלישי. זה שהפחד ממנו הוא ערטילאי, לא ברור, זה שהכי גורם לך להישאר בתנאי הסבל. לחכות ש"יראו לך את הדלת".אז כן, החדשות הרעות הן שעל זה אי אפשר להתגבר. לפחות לא בהתחלה. עם כל זה שכשהילדים איתך אתה אומר לעצמך, נו שיילכו כבר, כשהם לא איתך זה כואב. זה כואב לך כשאתה יודע שהם בערב מסתובבים בבית אחר, בלעדיך. לא קרובים אליך פיזית. אתה לא הולך אליהם למיטה. זה כואב לך באופן בלתי מוסבר.ואז אתה עושה את חשבון הנפש הזה. אין מה לעשות, החיים היו בלתי נסבלים. פשוט אין מה לעשות. עדיף ככה. |