| רובנו מכירים את התהליך אנחנו עומדים מול הקנבס הלבן או מול גוש מתכת דומם מדליקים סיגריה והתהליך מתחיל:מרססים, צובעים, מפסלים מוחקים ושוב צובעים. הניצוץ הרשוני שהניע אותנו לפעולה משתנה ומתפתח תוך כדי התהליך,ואז מגיע הרגע בתוך כך המאבק והחיטוט הפנימי אנחנו מוצאים את נקודת האיזון שממנה אין צורך לתקן יותר מצאנו את הרגע. הרגעים מתרבים במהלך השנים ואנחנו רוצים לשתף את כל העולם בנקודות הזמן הקצרות שבהם מצאנו את שיווי המשקל והאיזון. רובנו שמים פעמינו אל חלל הגלריה על מנת לקבל הכרה,ושם בתוך חלל הגלריה הסטרילי והמנוכר אנחנו מחפשים מזור לבדידות שלנו בעולם.עוקבים בדריכות אחרי הנכנסים והבאים מחפשים את האביר על הסוס הלבן שיקנה את העבודה שלנו וישלח אותנו לעולם שכולו טוב.
באמת קשה להבין למה במאה העשרים ואחת לאחר שצלחנו את כל הפוסטים האפשריים עדיין מצליחים למכור לנו את חלל הגלריה כמו קסטה ישנה בשוק הכרמל ואנחנו האומנים הדעתנים בולעים את צלילי החליל הישן הזה כמו עכברים בסיפור החלילן.
אין ספק דרוש שינוי בתפיסת חלל הגלריה ובהגדרות המנחות אין שום סיבה שהאמנים נשארים מאחור במקום להנהיג מהפכה. חלל הגלריה כמקדש האגו עבר זמנו,כל עוד נמשיך ליחס ולנכס לעצמנו תכונות אינדיוידואליות בלי תנועה לכיוון כח החיבור אנחנו דנים את עצמנו לכישלון.
רוצים שינוי? |