לפני בערך שנתיים, בשעה שדיברתי עם ידיד טוב, רציתי לתאר בפניו איך לתפיסתי נוצרה הידידות בינינו.

זכרתי במעורפל שאי-שם בעבר הרחוק קראתי או שמעתי ציטוט של מישהו שמשווה את היווצרותה של ידידות למילויו של דלי במים טיפה אחר טיפה עד שהוא עולה על גדותיו.

או משהו כזה.

הבטחתי לו שאחפש ואראה לו כשאמצא.

אבל לא רק שלא זכרתי את הציטוט המדוייק, גם לא זכרתי מי אמר אותו, או ממי שמעתי אותו, או איפה ראיתי אותו, או איפה בכלל להתחיל לחפש.

רק זכרתי "ידידות", "דלי", "מים", "עולה על גדותיו".

החלטתי לתת לגוגל לשבור את הראש.

התחלתי מהחיפושים הפשוטים וההגיוניים ביותר וככל שמדד הייאוש עלה - כך הצירופים הפכו יותר ויותר ביזאריים ובלתי אפשריים בעליל.

באיזשהו שלב זה הפך לסוג של מיני-אובססיה...

לא משנה כמה חיפשתי - לא מצאתי את הציטוט המבוקש.

חיפשתי בתיקיות ישנות של מיילים. חיפשתי בתיקיית "ציטוטים" על המחשב שלי, וגם בתיקיית "יפים".

אפילו פתחתי ספרי ציטטות שיש לנו בבית.

כלום.

בצר לי, הסתפקתי רק בעצם הרעיון וויתרתי על המילים המדוייקות.

תייגתי את כל העניין הזה כ"נסגר מחוסר ראיות" בקבוצת תאים אפרפרים בעומקו של המוח.

כטבעם של תיקים בלתי-פתורים, גם פה מדי פעם הגיעה ראיה חדשה שכדאי לבחון, מה שהציף את העניין שוב לקדמת המוח, וגרם לי לנסות עוד כמה חיפושים באינטרנט.

אך לשווא. התוצאה תמיד היתה זהה - נאדה.

לפני מספר ימים נשלחתי מטעם העבודה לאיזשהו פרוייקט באחת מיחידות צה"ל, שבמקרה היא גם היחידה בה התחלתי את שירותי הצבאי (באותו מדור! קטע הזוי, אבל זה נושא לפוסט אחר).

יום או יומיים אחר-כך, ראיתי ב-"People you may know" בפייסבוק את י', בחור שהכרתי באופן שטחי מאוד באותה יחידה, ומן הסתם כבר אין בינינו שום קשר לפחות 6 שנים.

שלא כהרגלי, במקום ללחוץ על -X שנועד בד"כ למקרים כאלו, החלטתי לכתוב לו הודעה קצרה. מפה לשם התחלנו להתכתב ונחשפתי לבלוג שלו.

תוך פחות משלושה-ארבעה פוסטים, מצאתי את עצמי מתמכרת לחלוטין. לא אפצח פה עכשיו בתיאורים והשתפכויות על הבלוג שלו, כי זה לא ייגמר. רק אומר שאני נהנית מכל מילה שיוצאת לו מהמקלדת.

באותו מדור, בו שירתנו שנינו, חיי החברה והתרבות עשירים מאוד, כמו גם שימור ההיסטוריה התרבותית והקשר עם "הזקנים".

אפשר עדיין למצוא שם תמונות, מיילים מצחיקים ועוד כהנה וכהנה דברים, אפילו מלפני 8-9 שנים.

מעט-מעט התחלתי לעבור ברפרוף ולהיזכר בימים היפים של אז.

בין השאר, ובעיקר מאחר ובימים אלו י' נכנס לי לתודעה, פתחתי גם את המייל שהוא שלח כשהוא השתחרר מהצבא.

התחלתי לקרוא, המשפט הראשון היה ציטוט של פסוק מהתנ"ך.

מיד אחריו היה ציטוט נוסף, ארוך יותר, ובעודי קוראת את המילים הראשונות באותו ציטוט - פתאום הבנתי מה אני קוראת!

חזרתי שוב לתחילת המשפט כדי להיות בטוחה ולשבריר שניה הפסקתי לנשום. (באמת!)

אי אפשר לתאר את תחושת התדהמה שהציפה אותי. תחושה שהפכה לקתרזיס מ-ט-ו-ר-ף.

זה פשוט היה זה. הציטוט המיוחל, זה שרדפתי אחריו וחיפשתי אותו במשך כל-כך הרבה זמן!

נח לו שם, בשלווה, בשקט, ברוגע, כמו ילד שהלך לשחק בחוץ ולא ידע בכלל שכל השכונה מחפשת אחריו.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב... מרוב הרגשה שאפילו לא ידעתי להגדיר לעצמי מהי.

הרגשתי שאני רוצה לרוץ ולחבק את כל מי שייקרה בדרכי!

(מי שאי פעם ניסה לפתור באג במשך מספר ימים עד שמצא את הפיתרון - זו פחות או יותר אותה הרגשה)

מאז שמצאתי אותו, קראתי אותו שוב ושוב לא מעט פעמים.

ובכל פעם אני נפעמת מחדש.

 
זה לא צירוף מקרים.

אני לא מאמינה בצירוף מקרים.

אני רק יכולה להודות לאלוהי הפייסבוק ולכל מי ומה שהיה שותף לתהליך שהוביל אותי בדיוק לאותה שניה שבה הופיע לי, שחור על גבי מסך, מה שכבר מזמן התייאשתי מלמצוא.

אומרים שכשאתה מפסיק לחפש משהו - אתה מוצא אותו.

אולי זה נכון גם לתחומים אחרים...