שעות הזויות לי לכתיבה

שעות בהן אלי אני מעט קרבה

לפעמים לא נשאר עוד מקום לחשיבה

אך אצבעותיי מפסתרנות בקלילות סותרת גוף שכה כמהה כבר לשכיבה

אני מגיחה אל עצמי מבעד לבליל של הברות

ונותנת דרור להקלדה שתהה נקייה מכל היגוי או הערות

כאשה פושטת צבעיה בתום יום מלא שגרה וטרדות

אשב אל מול מקלדת דוממת שסופגת תיפופיי אצבעותי המרקדות

ממש שנייה לפני שאסגור את הגולם בו גלום לא מעט מסיפור חיי

אשחרר אנחת פרידה מטמבל מרובע בעל כונן קשיח ואכריז: "להיום כבר דיי..."

                                                                                                     ביי...