תגידו. זוכרים שהיתה מלחמה?

לפני שבוע כולה. מלחמה איומה ונוראה אפילו.

כולם התלהבו, כתבים זוטרים ובכירים ברשתות שידור יצאו מכליהם. ילדי בתי הספר אספו אגוזי וטעמי ותחתונים לחיילים שהיו מרוחקים עשר דקות מצרכניות של קיבוצי ספר. הזיקפה הלאומית נסקה לגבהים ששום מצבור תת קרקעי של ויאגרה לא היה מקרב אותנו אליה. כוחותינו היו שוב הצבא המוסרי בעולם. הרגנו ילדים רק כשבאמת לא הותירו לנו כל ברירה, ואפילו השתדלנו לעשות את זה קצר ומהר, כדי לחסוך כאב מיותר ועוגמת נפש - קצת להורים השכולים וקצת יותר לנו עצמנו. שכן ילד מת, טיבו שהוא מעכיר את האווירה.

ואת זה תמיד ידעו הערבים לעשות - לקלקל לנו את המצברוח. וכמעט אפשר היה לחשוב שהפעם הם הגזימו - כל כך הרבה ילדים הם שלחו אל מותם, שכמעט הרסו לנו את החגיגה.

אבל הפעם לא ויתרנו והראינו להם.

הראינו להם איך ברגע - יום אחרי תחילת המלחמה ההיא - מחקנו אותה מסדר היום. "הושגו המטרות", אמר ראש הממשלה. "יגובו אנשי הצבא", אמר שר הביטחון, ויאללה - בואו נתמקד בכנופיית הפדופילים. בואו נשכח את העניין הפעוט ההוא.

רק תחשבו שאולי, ככה במקרה, היתה איזו ילדה קטנה שם בעזה או בבית להיא או בג'בליה, שקראו לה רוז במקרה, ככה סתם - רוז הקטנה מג'בליה. או אולי היה איזה נער צעיר, אחמד בר המצווה, שמישהו עלול היה להטריד אותו מינית, כמה רעש תקשורתי היינו מייצרים סביבם, סוחטים עד דק את הדק הפורענות הרגשית הלאומית שלנו, שאולי התעצם כל כך לאחרונה בדיוק בגלל מחיקתם של מאות המחוסלים בעזה. ואני לא מכוון לאותם בכירי הבכירים, אלא דווקא לילדי הגן, וגם - במידה פחותה, כפי שאמר יהודה עמיחי - לילדי בית הספר, שנמחקו על ידינו פעמיים. קודם מעל פני האדמה, ומיד אח"כ גם מכל דיבור, הרהור או נקודת דיון ישראלית.

המלחמה הזו - זו שהשיגה את כל מטרותיה, המלחמה שעודדה את רוחנו ורוממה את תדמיתנו. אותה מלחמה שנשכחה מכל לב שלושה ארבעה ימים לאחר שנסתיימה. המלחמה הזו - מוקדם לה מדי מכדי לומר את מילתה האחרונה. ומוטב לנו שנשנס מותן ונצא לקראתה, אם לא בזרועות פתוחות, אז לפחות בפכחון מלא, בתבונה ובאחריות.

וגם קצת בהרכנת ראש. ילד מת, אפילו הוא ערבי, הוא עדיין ילד מת.