כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    טל יניב וחיות אחרות

    חלק שני, ואין לו שם.

    9 תגובות   יום שישי , 20/7/07, 00:25
    "באך? האיש השפריץ מוסיקה בערך כמו שגיידמק שורף דולרים" או – איך התאהבתי ביצירה בת שלוש מאות שנה באורך שעתיים וחצי. קוראים לה "מתיאוס פסיון". בעברית – הפסיון על פי מתיאוס. כתב אותה באך, על טקסט שמבוסס על הבשורה של מתי מהברית החדשה. שעתיים וחצי היצירה הזאת נמשכת. לא קל. טוב, זה כלום לעומת אופרות של ואגנר שלוקחות 4 שעות + הפסקה. לא מתאים למאותגרי שלפוחית, ולבני אנוש שפויים בכלל. עכשיו בואו נודה על האמת, יש בברית החדשה טקסטים לא רעים. דווקא הם נשארו מחוץ ליצירה הזאת, אבל את החשבון הזה אני אעשה עם באך בהזדמנות אחרת. אז מה כן יש שם? או! מוסיקה מדהימה יש שם. כמו שבכל שיר נורמלי יש כמה בתים ופזמון, לפעמים גם איזה מעבר (סי פארט, יגידו המבינים), היצירה הזאת כתובה לפי פורמט מאד מוגדר: קטע מקהלה ותזמורת, קטע של דוד גרמני חביב שמספר, בעצם שר, את סיפור המעשה, שירים של סולנים, קטע מקהלה ללא תזמורת וחוזר חלילה. זה בגדול. היצירה הזאת שכבה איזה מאה שנה בכל מיני מרתפים. מדי פעם ניערו את האבק מעל כמה דפים, שרו אותם באיזה טקס בכנסיה נידחת, ובגדול לא עשו ממנה עניין. בכלל, באך הפך להיות די אנונימי אחרי שהחזיר ציוד. טוב, היו אחריו כמה מלחינים שהחזיקו מעצמם וממנו. היה איזה מוצארט אחד שהיה מתגנב לכנסיות ביום ראשון ומעתיק ממנו בלי בושה, והיו עוד כמה, אבל בגדול, די שכחו ממנו. עד שיום אחד, מלחין אקס יהודי, בחור חיוור וחולני, מצא כמה תווים של באך ונהיה מה זה בשוק. קראו לו פליקס מנדלסון ברתולדי (הוא הוסיף את הברתולדי בשביל שזה ישמע יותר נוצרי, אבל הוא לא ויתר על המנדלסון, בכל זאת סבא שלו היה פילוסוף כלי). אני יכול לדמיין אותו מסתובב בסטודיו שלו כמו משוגע עם התווים ביד אחת, ומנצח באוויר ביד השניה וצועק "איזה גאון! איזה גאון!". ואז מופיע מולו הבאך, שהוא כבר 100 שנה בר מינן, מין סבא טוב כזה, מצחקק בביישנות ולוחש "איזה גאון, מה גאון. הכל למען שמו באהבה". כי באך, זאת יש לדעת, היה דוס רציני. נוצרי נוצרי, אבל מה זה דוס. מבחינתו המוסיקה היתה המתנה שלו לאלוהים, ולא ההיפך כמו שכולם חושבים. וכמו דוס רציני, הוא גם עשה עשרים ילדים, רק שחלק מתו בדרך. עכשיו שתבינו, בחוזה של באך היה כתוב שהוא צריך לכתוב קנטטה פעם בשבוע. נשמע חביב, קנטטה, מין מילה מותק כזאת. זהו שלא. זאת יצירה לתזמורת, סולנים ומקהלה שתופסת חצי דיסק במושגים של היום. כל שבוע, כולל חזרות וריבים עם הנגנים והזמרים. אתם מדמיינים את U2 מוציאים דיסק פעם בשבועיים? האיש הזה השפריץ מוסיקה בערך כמו שגיידמק שורף דולרים. ובין לבין, ככה בלי להרגיש, הוא כתב עוד יצירות, וגם את הפסיון הזה, שבכלל לא היה בחוזה שלו – סתם בשביל הכיף. איך התאהבתי במתיאוס פסיון? בהתחלה שמעתי רק את ההתחלה. רק את הקטע הראשון. שבע וקצת דקות – תאמינו לי שאחרי פעמיים שלוש אין מצב שלא מתאהבים בדבר הזה. אין. גם מי שבשבילו מוסיקה קלאסית זה כמו פאמלה אנדרסון עירומה למיקי בוגנים, יתאהב. אחר כך הדלקתי את הפנס, נכנסתי למנהרה והתחלתי ללכת הלאה. לא קל. יש את ההוא ששר/מספר את המעשה בגרמנית קשה ולא מנוקדת, אבל אפשר לצלוח אותו אחרי כמה האזנות. ובין לבין יש שפע של שירים, ממש שירים – בית-פזמון, וקטעי מקהלה מטמטמים. ואז, כמו איים שצצים מתוך הים, מתחילים לחבר חלק לחלק ויום אחד זה קורה ששומעים את הכל ברצף הגיוני אחד. ואז מגלים שיש שם פזמון שחוזר על עצמו כמה פעמים. בכל פעם שהוא חוזר, הוא חוזר עם טוויסט קטן. בפעם האחרונה זה קורה אחרי שישו נפח את נשמתו. הקהל מוחה דמעה, המספר מספר לנו שבעת הצליבה היו שם מריה, אמא של ישו, מריה מגדלנה ועוד איזה מריה אחת, ואז שקט. המקהלה שרה את הפזמון הזה בשקט בשקט בפעם האחרונה, נועצת אותו בבטן עם הטוויסט המוזיקלי הזה שלא היה שם קודם, מסובבת חזק חזק ומושכת את כל הקישקע החוצה. אשכרה ככה. ואז הזמרים שרים לישו לילה טוב, ועוד פעם שקט, ואז קטע הסיום מגיע כמו סוף הוליוודי. 

    לפני כמה חודשים זכיתי לראות את היצירה הזאת מבוצעת בקונצרט בברלין. אשכרה בכיתי עם דמעות. לא מהסיפור של הצליבה. זה לא עושה לי את זה. בכיתי כי ראיתי את באך. הוא היה בכל נגן מהתזמורת, בכל נער מהמקהלה, במנצח (יפני, אגב, קנט נגאנו), והוא היה בקהל. והוא צחקק אלי במבוכה ואמר לי - "זאת המתנה שלי לאלוהים".

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/5/09 20:30:
      אה, אני מכיר סוזוקי. אני אמביוולנטי לגבי הביצועים שלו. מצד אחד - מושלמים. מצד שני, לפעמים קצת סכריניים ומלאים תהודה מלאכותית. זה עניין של מצב רוח. אבל תמיד אשמח לשמוע שוב.
        16/5/09 18:37:

      לפני יותר מעשר שנים החליט המנצח היפני מסאאקי סוזוקי להביא את באך ליפן ובכך ייסד את ה"באך קולגיום יפן" Bach Collegium Japan ואני מפציר בך לרוץ ולרכוש את הביצוע שלו למתיאוס פסיון ואת דיסק מס' 8 הכולל את קנטטות 22,23 ו 75 (אם אני לא טועה)

       

      אג

        14/5/09 22:23:

      נגמרו לי הכוכבים להיום, אז קח פה שניים - אחד לתיאור   * ואחד תמסור לבאך    *
        9/1/09 20:09:
      תודה. זה לא רק מוסיקה קלאסית, זה כל העולם התרבותי באירופה של המאה ה-19.
        9/1/09 19:47:


      היי ,

      נהניתי כמו תמיד (גם אם אני לא מגיב)

       

      נראה שמוסיקה קלאסית ויהדות לא ממש הסתדרו ביחד בזמנו,

      א-פרופו מנדלסול ומהלר...(כמעט גם הוספתי את בארנבוים בטעות...)

       

      שבת שלום

      איתמר

        9/1/09 12:01:

      אני אישית אוהב את הביצוע של hereveghe למיסה הגדולה. אבל אני מעדיף לשמוע ביצועים שונים. ככה היצירה נשארת יצור חי משתנה נושם.

       

        23/7/07 00:33:
      מכיר ומכיר. לגבי המיסה הגדולה - עוד לא מצאתי את הביצוע האולטימטיבי. היה בעונה הקודמת של הפילהרמונית ביצוע משמים למדי. לגבי יוהאנס - מסכים, אבל לא סתם קראו במשפחת באך למתיאוס "הפסיון הגדול". אותו הוא כתב בשביל הנשמה, בשעה שאת היוהאנס הוא כתב כדי לעבור את מבחן הקבלה שהביא לו את משרת חייו בלייפציג (ולכן הוא קצת יותר וירטואוזי מבחינה מוסיקלית, לפחות בעיני). אני מעדיף את המיסות ה"קטנות", לא זוכר בדיוק את המספרים, אבל הביצועים של הרווחה(Herreweghe) מעולים. אגב יש הטוענים שהיה עוד פסיון, לוקאס, שהלך לאיבוד, יחד עם חלק גדול מהיצירות של באך.
        22/7/07 13:57:

      שולם עלייכם,

      כמה מילים על הפאסיונים ככלל. הז'אנר המסורתי הזה, ששורשיו נעוצים בימי הביניים, הגיע לבשלות רק אחרי עליית הסגנון המוסיקלי הרטורי במאה השבע-עשרה, אשר סיפק את האמצעים עבור ביטוי דרמטי מלא, דבר חשוב במיוחד עבור המוסיקה שתרה אחר הקניית מסר דתי.
      מספר חידושים נבעו מאסתטיקה חדשה זו הנקראת כיום "בארוק" : ניתנה משמעות סימבולית לכלי נגינה, אופי לסולמות (כתוצאה מהווצרות הטמפרמנטים המעגלים הלא מושווים), ובנוסף לכך, רגשות או תחושות מסויימים יוחסו לכל תנועה ביצירה בהתאם למה שנקרא "דוקטרינת התחושות" (Doctrine of affections), קביעת בחירת כלי הנגינה, סולמות, צבעים הרמוניים ומוטיבים ריתמיים ומלודיים.

       אם תרצה, אוכל לשלוח לך מאמר מרתק של ד"ר מירנה הרצוג על תפקיד הויולה דה גמבה בפסיונים של באך.

      לפני כמה שנים ביקר בארץ אחד מהמנצחים היותר בולטים בתחום המוסיקה הליטורגית מהבארוק, הרמן מקס, והוא ביצע בפסטיבל ירושליים, באולם הנרי קראון בעל האקוסטיקה השנויה במחלוקת, את המתאוס פסיון של באך.

      לדעתי האישית המתאוס פסיון, שלמעשה מגולל את הבשורה (אוונגליון) על פי מתי, היא מפאר היצירה של באך בכלל ושל מכלול המוסיקה בפרט.

      אני ממליץ לך בחום לנסות ולשמוע את היוהאנס פאסיון (הבשורה עפ"י יוחנן), שהיא קצרה יותר, אבל גם כן בעלת רבדים ומורכבות מוסיקלית שלא נופלת מהמתאוס, וכמובן גם את המיסה בסי מינור (המיסה הגדולה).

       

      רונן

        20/7/07 07:22:
      יש אנשים ש "אינתי עומרי" עושה להם אותו הדבר מחייך

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      talyaniv
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין