כמה קשה.

אוי , כמה נורא וקשה לראות איטליה כזו.

איטליה אהובתי. הרי זה לא יתכן שכזו היא,  איטליה...

נו טוב. מדובר בנאפולי והדרום, אבל זו הרי איטליה.

שעל המסך,  נראית פתאום כה הרוסה. מעוכה. מוזנחת.

בחדרי מדרגות שלה , מוכרים סמים.

במחצבות ישנות שלה מטמינים חומרים מסוכנים מאוד.

את האיכרים התמימים מרעילים, במודע ובכוונה. 

בשכונות העירוניות, בכל בניין מנהלת קבוצת עבריינים אחרת מערכת נוקשה מאוד מאוד של "תן ובעיקר קח".

 כלי נשק מסתובבים חופשי ובאים לשימוש, ללא מורא.

ובכל הזוועההההה  הזו יש ילדים.

של אמהות שמנסות הכל, כדי להרחיק אותם מהגורל הזה, אבל בלי להצליח.

כי שם,  בני 10-12 משמשים ל"ניסוי כלים" והם נורים, ממש, רק כדי לבדוק אם הם נופלים ומסוגלים לקום.

כי שם, זה הכי "טבעי" לשלוח ילד למשימת בלדרות סמים.

כי שם, אפילו חברויות של ילדים מתנפצות, כי צריך לבחור מגיל חמש שש למי אתה נאמן. לפושע המגעיל א או לעמיתו המבחיל ב.

אבל זו איטליה. כנראה (על המסך, בסיפור המבוסס על ספר של רוברטו סאביאנו, שתיאר מציאות).

ואל תטעו לחשוב שארמני או דולצ'ה וגבנה ודומיהם זה איטליה אחרת.

כי גם זו של האופנה העילית, בעצם מתקיימת על גבם של החלשים ובעזרתם של העבריינים.

זה מתואר נורא, כי הכל כל כך מושחת וחסר תקווה בסרט הזה. כי אין מוצא.

מזמן לא הייתי בסרט שבו כל כך הרבה אנשים יצאו באמצע.

לא בגלל שהסרט לא טוב (לדעתי, הוא מצויין!)

אלא מפני שאולי אנחנו מעדיפים לשמר לעצמנו את הפנטזיות המתקתקות על פירנצה וטוסקנה, ונציה ומיכאלאנג'לו

ולא רוצים לראות את כל הזבל שמסתתר שם מתחת לשטיח הענקי של המגף....

אז מה?

ללכת. בטח ללכת.הסרט שביים מתאו גארונה שווה את הזמן והכסף.

למה?

כי זו המציאות...כנראה....

..