איזו תרפיה בדיוק? הוא מתלונן, שעד שצמחו לו הגבות שוב הוא עובר את "כל החרא הזה". "לא נורא נשמתי"- אני אומרת "נשר- אז נשר- יצמח שוב לא לדאוג". הוא עצבני. מתבונן בי במבט ממזרי ועולב "תגידי לי, מה נראה לך שזה נעים? אולי גם את רוצה סיבוב?.." נאנחת קצרות (הוא שוב רוח קרב) "לא זה לא נעים-אבל זה מה יש" "שבוע את לא תראי אותי בגלל האשפוז" "אני יודעת." "ידחפו לי כל כך הרבה רעל שאני לא אוכל חודש" "מה אתה סח?- חודש?- גם לא עוגת גבינה שאוהב?" "נראה." "טוב" "טוב" "לבוא לבקר?" "לא. תתרכזי בלהכין לי עוגת גבינה" מסיימים בחיוך- הוא הולך לדרכו לאסוף את אהובתו שתתלווה אליו לטיפול השבועי וגם לשם יגיעו אביו ואמו ואחיו. ורק אנחנו,בעלי ואני-שהוא כמו בן לנו ואוהבת אני אותו כאילו יצא מרחמי שלי (כבר הסברתי רבות שאין זו אהבת אשה אלא אהבת אם לבנה) יושבים דוממים בחדר. בוהים אחד בשני בריכוז מפוחד, משיקים כוסות קפה לחיי הילד הזה. לחיי החיים שלו ולחיי התקווה שבו. ולחיי העוגה שתחכה לו בשובו מה- כ כי כימ כימו כימותרפיה. (דווקא ככה זה נשמע כמעט שמח). |