נכון, כתבתי על "גומורה" שזה אמנם שם של קבוצת מאפיה אבל בעצם עיוות של השם  עמורה (זו שליד סדום המקראית, מהתנ"ך).

אבל אני לא יכולה לשקוט, עם כזה זכרון שלילי של איטליה.

ולכן, הנה סיפור איטלקי שלי. מהדרך.

הייתי בפירנצה.

לנתי במלון קטנטן ומשפחתי מול בית הטבילה. ממש ליד הקיר של הקתדרלה שעל המדרגות שלה אני הכי אוהבת לשבת ולראות את מליוני האנשים שהולכים ובאים.

עמדתי בתור לגלריה, שוטטתי בהמוני החדרים. ליד כל תמונה אהובה ומוכרת מהספרים עמדתי ונשמתי נעתקה.

וזהו.

נגמר הזמן ובעיקר הכסף, אז החלטתי לחסוך לילה ולישון ברכבת לרומא, שמשם היתה לי טיסה ארצה.

אחרי שנפלה ההחלטה וקניתי כרטיס, באתי למלון בפנים קצת עצובות כנראה.

הבן של בעלת המקום עמד שם עם חבר שלו.

שניהם, כמובן, איטלקים לפי כל הכללים.

שחורי בלורית. לבושי בגדים מיופיפים ומחמיאים. בעלי חיוך שפשוט לא יורד מהשפתיים.

והם עומדים שם ומשוחחים ואני ניגשת לבן של ואומרת שלום. מסבירה שזהו, אני עוזבת.

אבל למה?!? שואל אותי החבר שלו, שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו בחיי.

אבל למה?!

סיפרתי שאנ יצריכה לחזור הביתה. שיש לי טיסה מרומא מחר. שזהו. נגמר. אבל אני אחזור לפירנצה המקסימה שלך, אמרתי.

אבל לא ראית אותה. הוא אמר בשיא הרצינות, כאילו הוא אחי הגדול.

מה ראית? עמדת בתורים? הלכת למקומות של התיירים.

בואי איתי. אני אראה לך את הפירנצה האמיתית. את פירנצה שלנו...

תני לי צ'אנס. מתי הטיסה שלך? בערב? אז תסעי מחר בבוקר .

ואני, כמובן, סירבתי.

נו באמת.

אבל אמרתי תודה כמובן. בנימוס . ועליתי לארוז מזוודה.

מאוד גאה בעצמי וביכולת העמידה שלי בפיתויים כאלה, איטלקיים.

וכשירדתי, עם המזוודה, הבן של בעלת הבית אמר לי יפה שלום וחייכנו זה לזו.

והלכתי ברגל לתחנה. עם המזוודה.

ואז, ממש ליד הרציף של הרכבת לרומא, הוא עמד. החבר.

עם ורד אדום.

לרגע, הלב שלי עמד מלכת.

מה??

ואז, הוא הגיש לי את הפרח המושלם הזה ואמר לי בחיוך האיטלקי המקסים שלו :

 "אל תתעצבי. אני לא כועס שויתרת עלי.

רק רציתי להראות לך מה הפסדת!"

ואז, הרכבת כבר עמדה לצאת

ונפרדנו.

וכל הדרך לרומא חשבתי ...     

על ההפסד, כמובן.