גם אני השאלתי כוכב ללאהלה...

לתת אותו לך.

ממשיכים לרקוד ללא הפסקה.

-------------------------------------------------------

כוכב* תודה

על שהואלת בטובך לרקוד איתי.

תגובתך נעמה לי עד למאוד.

ט"ו בשבט שמח.

שלכם באהבה שאינה תלויה בדבר.

לאהלה.

 

http://cafe.themarker.com/post/852027/

נהדר לחולל לקצב המנגינה.

תודה ששיתפת.

השאלתי כוכב ללאהלה - לתת אותו לך...

נגמרו לה הכוכבים.

כוכב* תודה

על שהואלת בטובך לרקוד איתי.

תגובתך נעמה לי עד למאוד.

ט"ו בשבט שמח.

 

http://cafe.themarker.com/post/852027/

כוכב* תודה

על שהואלת בטובך לרקוד איתי.

תגובתך נעמה לי עד למאוד.

ט"ו בשבט שמח.

http://cafe.themarker.com/post/852027/

שבוע טוב ומבורך..
♥♥

תודה :-)
שבוע טוב ומבורך

בני פרנס (בניp)

תודה לך בני - על המלצתך ותמיכתך.

הפירגון שלך - עשה את שלו.

במעשה שלך,

טמון זוהר ורז של חכמה.

תבורך.

הניגון והריקוד... מקסים.

http://cafe.themarker.com/post/852027/

המועט שמחזיק את המרובה...

שבוע טוב לך...

רוקד, רוקד בלי הפסקה.

נפלא.

אז...

ט"ו בשבט שמח.

תודה לך. תודה לבן ששלח קישור

חייכתי כבר בצלילים הראשונים

המועט שמחזיק את המרובה - כמה נכון

גם אני הגעתי בהמלצתו של בני

צדק כל הדרך אלייך :-)))

מגניב!!!!

יקירתי, באתי בטיסה בהמלצת חברינו הנהדר בניP

וכבר מזמן אזלו כוכביי

אז לבינתיים חיבוק אוהב

ושבת רגועה ושלווה

חיה

מוזיקה כל כך חושנית...

רוקדת לא יכולה להגיב יותר :))))))

"מציבה לי סייגים מתוך חירות,

בכדי שאחייה חיי חרות - ללא סייגים"

"חירותי.. כמו הרוח חופשיה.."

שבת מבורכת ורגועה לכולנו..(-:

איזה יופי.

להתעורר לבוקר חדש.

ופשוט ממש לנענע,לקפץ מאושר.

תודה שהבאת יקירה.

שבת של שמחה,חיוכים,עדנה,

בריאות של שלוות הנפש והגוף.

שבת של אמונה, תקווה ובשורות טובות.

לך ליקירייך ואהובייך.

לך חיבוקי בצירוף כוכב מאיר.

שבת שלום מלאה בחיוכים ואהבה.

 ♥♥♥

מעורר...מזה מעורר...

על הבוקר לקבל קישור כזה...

יש!

וגם הקישור שבפוסט עצמו - מדליק!

תודה רבה.

 טו בשבט

 "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את
 פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית
 יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את
 פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוהיכם".
"לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו..."
 לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט/כג/כו).
                                       
מועד טו בשבט בהלכה הוא ראש השנה למעשרות פירות האילן .
הוא יוצר את ההבחנה בין החובה במעשר עני לבין פירות המחוייבים
במעשר שני וכן את דין ההפקרה. אך בטרם הפרשת מעשרות נצטווינו
בנטיעה ובהלכות מאוד ברורות הקשורות בכך.
                                               
לשון הצווי "וכי תבאו אל הארץ" מורה על הקשר ההדוק בין חובת ההגעה אל הארץ לבין חובת הנטיעה . על הקשר זה כותב בעל אור החיים (ר' חיים בן עטר).
ג' מצוות נאמרו כאן:
א. ביאת הארץ ע"ד אומרם הכל מעלין לא"י.
ב. לנטוע כל עץ מאכל לשבת הארץ.
ג. לנהוג שני ערלה.
                                               
בעל אור החיים רואה כאן את שילובן של שלוש המצוות וקיומן בארץ -
"כי תבואו אל הארץ".

דברי בעל אור החיים משלימים את דברי המדרש:
אל תאמרו נשב ולא נטע, אלא היו זהירים בנטיעות. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!... לפיכך אמר להם הקב"ה לישראל אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא ,עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן".
[מדרש תנחומא פי קדושים ויקרא רבה פ' כה].

את דברי המדרש ואור החיים ניתן להבין במספר הבנות -
א. אין להשלים עם נטיעותיהם של הכנענים שישבו בארץ ונטעו אותה. אלא יש לנטוע
    מחדש בקדושה ובטהרה.
ב. אין להיתפס לייאוש ולרפיון בנטיעה בשל גילו ומצבו של אדם אלא יש להמשיך
    ולקיים את הארץ לאחרים.

על כך מעיד בעל המדרש על ספר קהלת.
"בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו וחזרו לפני כל
 אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה משובחים המה! וכל
 מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את
 עולמי שאם תקלקל אין שיתקן אחריך."
   [קהלת רבה ט].
                                           
הנטיעה היא יצירה אלוקית, יצירה שעלינו לשמרה ולחקותה וחלילה לא להשמידה. אנו מצווים להמשיך ביצירה ולטפחה. המדרש אינו עוסק רק
בעץ מאכל אלא בכל עץ גם אם אינו מניב פירות.
                                       
ננסה עתה לבחון מה הן ההגבלות המוטלות עלינו בשעה  שאנו
           עוסקים בנטיעת עצי פרי וכיצד עלינו לנהוג בפירות האילן?
            נחזור ללשון התורה בויקרא יט':
           "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם את
          פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".

מהי ערלה?
 ואטמטם אטימותו, כלומר הפרי סגור ואטום מליהנות ממנו.
 אסור לנו ליהנות מפרותיו של עץ במשך שלוש שנותיו הראשונות
 מאז נטיעתו.

מה טעם איסור זה? מדוע דווקא שלוש שנים?

נעיין במספר נימוקים לעניין הערלה.

א. הרמב"ם: במורה נבוכים חלק ג' . טעם איסור הערלה להרחיק את האומה הישראלית מעבודת אלילים. אומות העולם היו נוהגים לעשות מיני כישוף בזמן
נטיעת האילן כדי לזרז צמיחתו של האילן והנבת פרותיו. אחרי שהפירות צמחו
היו מקריבים אותם לאלילים. לכן ציוה הקב"ה שלוש שנים לא לגעת בפירות.
בשנה הרביעית במקום להביא את הפרי לבית עבודה זרה יתן אותו בקדושה
לכהנים ורק בשנה החמישית יהנה מהפרי בקדושה.
                                                 
ב. הרמב"ן: נותן נימוק על דרך הטבע. לדעתו שלוש השנים הראשונות הלחות
 רבה בפירות והם מזיקים לגוף כך סובר גם ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא) .
                                                 
ג. ראב"ע: "הפרי הבא עד שלוש שנים אין בו תועלת ומזיק" . הסבר זה על דרך
 הטבע מעורר תמיהה היות ולהלכה יש הבחנה בדין ערלה בין הארץ לבין חו"ל.
 בארץ ישראל ,ספקה - אסור ואילו בחו"ל,ספקה - מותר. ואם אכן דין ערלה מקורו
 בנזק גופני , היה מקום להחמיר בדין זה גם בארץ וגם בחו"ל במידה שווה.
                                                
ד. הרב הירש ורד"ץ הופמן: סוברים כי יש כאן הסבר חינוכי.קיימת כאן פעילות
 חינוכית הבאה להחדיר אדנות השם בבריאה ולעקור את תחושת כחי ועוצם ידי
 מהאדם. ההתאפקות במשך שלוש שנים מחנכת את האדם ומלמדת אותו על
 מקומו בבריאה.
                                               
ה. בעל הכלי יקר: סובר כי יש כאן מעשה שהוא זכר למעשה בבראשית.
האילנות נבראו ביום שלישי והבשלתם הייתה רק לאחר שנבראו המאורות
ואז הבשילו הפירות. יום ה' נבראו החיות, יוצא כי בשנה החמישית הפירות
 הותרו לאדם.

נראה כי בתוך מכלול הדעות שהוצעו דעת הכלי יקר היא הדעה
           הדרשנית ביותר.
           לעומת זאת דעת הרמב"ם היא הדעה המתקשרת ביותר ללשון
           הציווי "וכי תבאו אל הארץ"... לבין המשך הציוויים המופיעים
           בפרק יט' .הבאים להבדיל אותנו מיתר אומות העולם :
           "לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו..."
           כל אלה צווים הבאים להרחיק ולהבדיל את האדם מדרכם של העמים.

מנהג הנטיעה

על הקשר בין ההגעה לארץ לבין מצוות הנטיעה כפי שראינו לעיל ניתן לראות בראשיתו של המפעל הציוני. הנטיעה הראשונה של אילנות בטו' בשבט הייתה במושבה יסוד המעלה בשנת תרמ"ד 1884. אז נטעו יותר מחמש עשרה מאות אילנות. היוזמה לקביעת מסורת נטיעות ביום טו' בשבט יצאה מהרב זאב יעבץ, סופר והיסטוריון ומחנך ששימש כמנהל בזכרון יעקב.
באלול תרס"ו 1906 המורה ח.ל. זוטא הציע בהסתדרות המורים העברים ביפו "לחוג את טו' בשבט מפני שהוא חג האילנות" מאז ההצעה התקבלה.
                                         

שבחה של ארץ ישראל
            

בדברים פ' ח' פס' ח' נאמר:
"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש".
ארץ ישראל נשתבחה במיגוון מעניין של צמחיה. צמחיה שמתאפיינת באיזורי אקלים שונים.
אינו דומה האקלים הנדרש לחיטה ולשעורה לאקלים הנדרש ל"דבש" שהוא התמר. התמר צומח באיזור חמים יותר. יוצא שארץ ישראל נשתבחה בכל.

סדר הופעת הפירות בפסוק שימש כבסיס להלכה העוסקת באדם אשר התכבד במבחר כבודים החל מעוגות וכלה בפירות מגוונים.עליו לברך ולהתכבד תחילה במזונות שכן הפסוק פותח במילים "ארץ חיטה ושעורה".
                              
חז"ל קבעו ראשי תיבות לסדר הברכות והוא:
 

* ראוי עוד להעיר כי כל הפירות שהוזכרו בפסוק הוזכרו לצורך שיעורים
  שקבעו חז"ל בהלכה כגון:
"עצם כשעורה מטמא".
"המוציא אוכלין כגרוגרת מטמא"(כתאנה יבשה).
"כלי בעלי בתים שיעורם כרימונים".
"אכילת חלב כזית".
" בכותבת הגסה היום הכיפורים"(הכוונה לתמר).
                                   
"כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ/יט).

ההשוואה בין האדם ועץ השדה מעניינת במיוחד לאור ההקדמה שעסקנו בנושא
חובת הנטיעה והיחס המיוחד לתוצר הנטיעה.
כאשר אנו צרים על עיר של האוייב,במלחמת רשות,כדי להביא אותה לידי כניעה ולתפשה מצווה אותנו התורה:
"לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא
 תכרת - כי האדם עץ השדה..."
כריתת עצים יש בה משום השחתה. דרכם של הלוחמים היה להשחית את
העצים מסביב לעיר הנצורה כדי להקל על הראות ועל מלאכת ההכנעה והכיבוש
 כשם שראינו בצווי שנאמר ע"י אלישע, מלכים ב' ג/יט:
 "כל עץ טוב תפילו וכל עיני מים תסתמו" .
 ציווי שהיה בבחינת הוראת שעה שחרג מההלכה הכתובה בתורה.
התורה מצווה אותנו לא לנהוג כדרכי אומות העולם. אולם אם המצוקה קשה ויש
 צורך בהגנה על ידי כריתת עצים , מותר לקצץ עצים. תחילה עצי סרק ואחר כך
 עצי פרי.
על כך כתב הרמב"ם:
"כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה - לוקה..."
אך לצורך הגנה ההלכה שונה.
וזאת מדוע?

יפה כתב הראב"ע, "כי האדם עץ השדה" -
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. חיי בן אדם הוא עץ השדה".
 כלומר אדם אל ישחית עץ פרי שממנו הוא נזון כי אז מחבל במקור מחייתו.

רש"י לעומתו ראב"ע ולעומת רמב"ן מפרש את מילת "כי" בהוראה
של "שמא", היינו וכי האדם עץ השדה שאתה נלחם בו ומשחית אותו?
בין אם נפרש את "כי האדם עץ השדה" כמשפט המסתיים בנקודה ,
בין אם נפרשו כמשפט המסתיים בסימן שאלה, המסקנה שווה -

              אין להשחית עצים סתם כך.

ט"ו בשבט שמח - חג לאילנות.

לכם ולכל באי ביתכם,

שתזכו שאילנותיכם יניבו פירות פוריים ומפרים

טובים ונעימים.