אני אוכלת עכשיו עוגה, חתיכת עוגת שמרים מחורבנת.

טוב, באיזשהו שלב היא אכן תגיע למצב הזה ובטח המשפט הנ"ל מעלה בכם גועל אחד קטן. אבל לא נורא, זה יעבור עם הזרם וייעלם.

עוד ביס ועוד ביס. אני מרגישה כמו בחתונה באולמי בונטון, ממש לקראת סיום, אחרי שטוחנים 17 מנות ראשונות, 3 מנות ביניים ואז מגיעות 10 המכות. עוגות, גלידות, קינוחי-קלוריות. מכות לנפש ולגוף.

והגוף? הוא עושה את שלו. לא פעיל יותר מידיי. פירומן קלורי הוא לעולם לא יהיה. המניאק. אני. 

שלושה ביסים כבר נלקחו מחתיכת העוגה הזו. כל אחד מהם הוא פיצוי על מישהו אחר שהצליח לחדור לי לקריז העיצבי ולגרום לי להוציא את תיסכוליי המענגים על חתיכת העוגה המחורבנת.

אני מניחה אותה רגע בצד. שותה מיץ תפוזים סחוט טרי. זה, הטבעי הזה, שסחטו לו ת'צורה במפעל שלא אזכיר כאן את שמו, מטעמי פרסום פריגתיים. אוי. נפלט לי. סחטתם אותי לזה. לא נורא, זה יעבור עם הזרם וייעלם.

שתיתי את כל הכוס הצהובה הזו ועכשיו השלב הרביעי.

ביס למען כל הרגעים בהם דפקתי חצי קופסת שוקולד פרה ואמרתי לעצמי:

"תפסיקי לאכול שוקולד, פרה". טוב מווו, זה ישן. הביס הרביעי הזה, אני מחליטה, יהיה חסר רגשות אשמה, נטול קיטורי אפטר פארטי, עמוס כיף קולינרי. ביס מחורבן.

אני טוחנת באיטיות את הביס הזה למען כל אותם רגעים בהם הבטתי במראה, פקחתי את עיניי ואחרי שתי שניות הסטתי את מבטי לכיוון אחר. כדי לא לראות. כדי לא להיות באמת בתוך העומס הזה. לא נורא, חשבתי לעצמי, זה יעבור עם הזרם וייעלם.

עוד קצת תפוז, עוד ביס ריקני.

צלצול טלפון מטריד את הפעילות המשוננת שלי לשלוש דקות מטכ"ליות.

ניתוק טלפון מהיר, ביס חמישי.

הביס הזה מוענק בהערכה ענקית לכל אותם חובבי נשים עגולות ודשנות. למענכם אני נוגסת בו עכשיו בחושניות. אחחח, זה טוף. האמת היא שאני זוכרת מעולה את הטעם הנפלא הזה. לא מעט פעמים חשתי בו. פעמים בהן הייתי בטוחה שזהו הביס האחרון שלי לבד. תחילתו של סיפור מתוק ואוהב. אבל גם הוא, עבר לו עם הזרם ונעלם. לפעמים זה באמת היה נורא.

הביס השישי, מוענק כאות איבה ענקית לחובבי הכוסיות המחורבנות. אני יודעת, גם אני הייתי שם, מחורבנת בכוסיותי. אבל עכשיו, אני מדושנת בכוסיות מורחבת. ביג-סייז כוסית. אז לכל אותם שאמרו לי :"יש לך פנים מדהימות, אבל חשבתי שאת פחות עגולה", רק למענכם אני לועסת את הביס השישי הזה ויורקת אותו חזרה החוצה. נכון, זה מגעיל. אבל גם המשפט שלכם גרם לי להרגיש בדיוק כמו מה שאני עושה עכשיו. לא נורא, אני מעיפה את הביס הזה והוא יעבור עם הזרם וייעלם. בדיוק כמוכם.

זהו. זה אוטוטו נגמר.הביס השביעי.

הוא המענג ביותר, המכאיב ביותר, המעניש ביותר, המסיים את סדרת המכאובים המענגים והקלוריים האלה. הוא המשמעותי ביותר בכל העוגה הזו. הוא המספק מכולם.

הבעייה היא שתמיד אחרי שאני אוכלת חתיכת עוגת שמרים מחורבנת, תחושות החישקוק שלי גוברות.

נו, כל אחד והשריטות שלו.

מה אני עושה, אני חושבת לעצמי. איך פותרים ת'עניין המזויין הזה?

אני מפנטזת על עוגה נוספת כדי להעלים את החשק הייצרי הזה. חשק. גם הוא לבטח יעבור עם הזרם וייעלם, רק שככל שהוא זורם אצלי, הוא נעשה יותר ויותר חזק. פתאום אני נזכרת שלא שתיתי את כל מיץ התפוזים. אני לוגמת, איכשהו מעבירה את הטעם המתוק של העוגה ומחליפה אותו בחמצמצות תפוזית.

החמצמצות הזו, אוף, די דוחה. טוב, היא לבטח תזרים החוצה ותעלים את החישקוק העצמתי.

עבר לו עם הזרם ולא שב עד ליום המחרת.

טוב, אני חייבת להשתין.

יאללה, זזתי...