בשבועיים האחרונים חייתי על הסוללה הרזרבית של הטייס האוטומטי. מכירים את זה, שכל מה שמעניין זה איך להספיק את ענייני העבודה היום? ועוד יום? ועוד יום? ואין אפילו זמן לחשוב אם אני אופטימית או פסימית היום. כי אין זמן לחשוב. ואין זמן לקפה. ואין זמן.

ופתאם - התבהרות חלקית. ונהייה יותר קל בנשמה. ופתאם המבט קולט שבגינה יש עצים. ולעצים יש עלים, ירוקים. ולחלקם יש ריח. מדהים, איך העולם מורכב מפרטים, כשאפשר לשים לב.

ואז, כדי להעצים את כל זה, חבשתי את אוזניות ה-MP3. ומלון קליפרניה התחבר לו ל"קרמל" של סוזן ווגה וסטינג היה האנגלי האחרון בניו-יורק ובסוף הכל עלה במדרגות לגן עדן יחד עם לד זפלין.

ולפינאלה, ג'וני ווקר כחול. בלי קרח. ממש מומלץ לחובבי הז'אנר. משייף את כל הפינות שעוד איכשהו נשארו במוח.

ומה עכשיו? הסקס שהבטחתי מהפוסט הקודם. ההוא מלפני שבועיים, כשהפסקתי לחיות.

רק מסיימת את הפוסט הזה ומייד עולה על בייבי-דול.