פתאום תוקף אותי חשק משונה. אולי משום שראיתי אישה שזה סיפק לה שלווה. אולי משום שאני נהנית לדמיין את התוצאות. פתאום מדגדג לי בקצה האצבעות חשק מוזר. לסרוג.

כבר שנים לא סרגתי. שכחתי איפה אני שומרת את המסרגות שלי. גם מאוסף כדורי הצמר וחוטי הכותנה נפטרתי פעם בהתקף של סדר. 

מתחשק לי לסרוג. עמודים וחצאי עמודים במסרגה אחת. ללכת סביב סביב וליצור עיגולים צבעוניים שגדלים וצוברים נפח, אדוות מתרחבות של קשרי חוט. 

ואת כל זה אני רוצה לעשות כאשר בו בזמן אני פורמת.

את הקשרים החולניים, הדהויים, המוכתמים בחלודת הזמן. אלה שהתפוררו מרוב שימוש, ואלה שהצהיבו מאין בהם שימוש. את העיגולים הכרוכים זה בזה, את שושני התחרה הנבולות, את הקרושֶה של הצורות הישנות, את כיפות "ילד טוב ירושלים".

להתיר ולגלגל לפקעת חדשה את חוט הלב שהפסיק לדמם. יש עוד חיוּת בחוט הוורדרד הבהיר.