השימפנזה כבר קפצה מהחלון ולא נותר לו אלא לסגור אותו ולנסע הביתה.

בכל זאת נעצר והתבונן בה. היא הגיעה הביתה, הוא ידע. הוא קצת דאג, היא עדיין חלשה ומידי פעם מעדה, כמעט יצא אליה אבל עצר בעצמו, אמר "יהיה בסדר" ונסע הביתה.

קראו לה ענת. לקח לו זמן לקרוא לה ככה. היא שימפנזה, למה שיקראו לה ענת? לכלב לא קוראים יוסי. קוראים לו מוקי או חומי. כמו שיש שמות לכלבים וחתולים צריך להיות גם לשימפנזים. בגן החיות בו עבד לא חשבו ככה. כל השימפנזים נקראו בשמות של בני אדם. בכל פעם שנולד גור, הוא ניסה לחשוב על שם הולם אבל לא הצליח לפצח את הנוסחא לשמות של שימפנזים. לאט לאט התרגל לשמות שלהם. ככה זה כשאתה עובד חמש שנים באותו מקום. אתה מתרגל. אחר כך עוד יקרא לה 'מתוקה', 'יפה שלי'.

זהו מקום העבודה הראשון שלו בתור רופא חיות. למעשה זה מקום מאוד מבוקש בקרב בוגרי הפקולטה לוטרינריה בארץ. הוא שמח בזמנו כשהתקבל ומצד שני לא לקח בחשבון אופציה אחרת. הוא רצה את גן החיות הזה כי הוא יחסית מתקדם מבחינה רפואית ואומרים שגם הצוות מעולה. זה תמיד הולך ביחד, כי למקומות פחות נחשבים הולכים אלו שלא התקבלו למקומות היותר נחשבים ואז הם פחות נחשבים וחוזר חלילה.

האמת שכבר כמה זמן לא טוב לו. הוא לא יודע בדיוק למה. יש לו מחשבות. שאולי זה לא המקום שלו. לא גן החיות הזה, המקצוע הזה. הוא פתאום לא מבין איך הגיע לכאן ולמה.

זה היה לו בראש תמיד, להיות רופא ויותר טוב רופא של חיות. זה היה כל כך נחשק שזה גם נראה בזבוז שאחד כמוהו לא ילך על זה. לא כמו ברק שויתר כבר בפסיכומטרי הראשון, אמר שאין סיכוי והלך ללמוד ביולוגיה. בועז תמיד אהב חיות זה כן. אבל גם תמיד הרגיש שאצל ברק, למשל, זה בא ממקום הרבה יותר עמוק ואמיתי. ברק הרגיש אותם. הוא לא. בייחוד עכשיו שהוא הרופא שלהן. הוא יודע למפות את הגוף של כל החיות שבגן החיות שלו, הוא יודע מי לוקחת איזו תרופה ולמה, רק שלפעמים הוא מרגיש שזה עניין של מגע, עניין של מבט שהוא לא קולט. הוא בטוח במאה אחוז שברק היה וטרינר מעולה. הוא יודע שהוא טוב בעבודה שלו, יש לו קבלות ואין יותר מידי תלונות, הוא עובד לפי הספר, אבל הוא לא מעולה. הוא רצה לדבר על זה עם ברק אבל ידע שהוא לא יאמין לרגשי הנחיתות שלו. ואז ברק מת.

כשחבר ילדות נהרג, אתה לא מקבל חופש מהעבודה. אתה לא מאלה שאמורים לשבת שבעה.  אז אתה מרגיש שהעולם אינו אותו עולם ושואל את עצמך למה לקום בבוקר וקם והולך לעבודה.

זה היה יומיים אחרי שברק נהרג כשהאסיסטנטית נכנסה לחדרו ובישרה לו שענת במצב קשה. ענת היתה כבר מבוגרת, היא היתה בת 58 שבשנים של שימפנזה זה מאוד גבוה. כבר שלושה ימים היא עם חום ויש חשש לדלקת ריאות. הוא הבין מה מצפים שיעשה. הוא ידע שהגיל לא פועל לטובתה. מצד שני הוא גם ידע שהיום עם כל המכשירים והתרופות החדשות הסטטיסטיקה כבר לא רלוונטית. ומצד שלישי הוא הסתכל על ענת והרגיש. הרגיש אותה, הרגיש את ברק, הרגיש שהוא לא מוכן להזריק לה. כל הצוות היה בעד להרדים. הוא מכיר את ההחלטות האלו. צריך לבחור בין שימפנזה מבוגר לבין תרופה חדישה לגור נמרים. הוא האחרון שיצטדק, אלו החיים והוא עשה את ההחלטות האלו לא פעם. אבל עכשיו באמת הרגיש שזה לא מוצדק. הוא לא הבין איך הם לא רואים שהיא תעבור את זה. נכון, היא צריכה השגחה צמודה עכשיו. נכון, בדיוק עוברים לאוכל מאוד יקר ויש גרעון גדול. אבל נראה לו שיש מה לעשות פה.

בתחילת דרכו, בהתמחות בקליניקה הפרטית, כשהיה מטפל באיזה חתול קשיש, זה היה נראה לו אבוד מראש. הוא לא אמר כלום למשפחה והשתדל שזה לא יגרע מהטיפול אבל עמוק בפנים חשב שאין סיכוי. לפעמים היה מופתע מכמה כח יש לחיים. הוא עדיין מופתע לפעמים. "אני אקח אותה אלי הביתה". הוא אמר פתאום לא יודע מאיפה זה בא לו. "יש לי מספיק ימי חופש". אמר כשכולם הסתכלו עליו בהשתאות. הוא לא ציפו למחווה כזו ממנו. לא אכפת לו, שיחשבו מה שהם רוצים. שהוא מתעקש סתם, שהוא צריך למלא איזה ריק בחייו. לא אכפת לו, הוא מרגיש שזה מה שהוא צריך לעשות. כשאמרו לו בסדר, הוא קצת נבהל, פתאום קלט את גודל האחריות. הרי היא צריכה השגחה צמודה ואיפה ישים אותה בדיוק? פתאום לא היה בטוח מאיפה זה בא לו, אולי הוא רק רוצה להוכיח איזו נקודה, למי בדיוק הוא מנסה לעזור פה?

היא היתה מורדמת כשהם נסעו מגן החיות לביתו ברמת גן. הוא דיבר לפני זה עם השכנים והסביר להם שאין מה לדאוג, היא תחת פיקוחו והיא לא מסוכנת. הוא העביר את המיטה לסלון. הוא החליט שהיא תישן על המיטה והוא על הספה. בימים הראשונים היא ישנה. הוא לא ממש. הוא חשש שהיא לא תתעורר. היא הרי כבר מבוגרת וגם חלשה מהדלקת. הוא החליף לה חיתול ושם לה אנטיביוטיקה ובשאר הזמן בהה בה. כל כך אנושית היא היתה. מכווצת את הפנים בכאב, נאנחת מתוך שינה.

הוא הכיר את זה אצל שימפנזים, את האנושיות, אבל כל כך מקרוב זה עוד יותר מרגש. פתאום נזכר בפעם בה כבר היה חסר אונים מול שימפנז צעיר ובעייתי שהחל לצרוח ללא סיבה ניכרת לעין ולסטטוסקופ. היא נגשה אליו ועשתה כמו כן עם הראש ותנועה ביד כאילו היא אמרה, תעזוב, זה יעבור, תן לו להוציא את זה. מכיוון שבאמת היה חסר אונים עזב אותו. ואכן יום למוחרת הכל חזר לקדמותו. אולי איתה הוא כן הרגיש.

לפתע היה כל כך מותש שרצה להיכנס איתה למיטה, לחבק אותה, לקבל מחומה, לנחם אותה, לתת לה להרגיש שהכל יהיה בסדר. הוא ליטף אותה.

 בימים שלאחר מכן היא התחילה להשתולל במיטה, עוד לא במודעות. זה הגוף, הוא ידע, לא הנפש. אבל זה גם טוב, זה אומר שהיא מגיבה לסביבה. זה היה קשה לראות. היתה מזיזה את הרגליים והידיים בכח, מנסה לבעוט, להשתחרר ואי אפשר להרגיע אותה. היא נראתה כמו ג'וק ענק והפוך שמזיז את רגליו ללא הפסקה.

בנתיים התרגל לישון קצת כשהיא ישנה וכשאוהד החבר לצוות מגן החיות היה בא לבקר. אוהד התרשם מהמצב שלה והחמיא לו על הנחישות לא לוותר במקרה הזה. לבועז כבר לא היו ספקות שהפעם זה בא ממקום נכון.

לאט לאט היא השתפרה אבל היה לה קשה. הכל כאב לה. כשהיה עוצם עיניים היה רואה את השפתיים היבשות מתחננות להכניס משהו לפה, עוד היה אסור לה. היה רואה את כפות הידיים הנפוחות מהאינפוזיה ואז היה נרדם וחולם על הסבל שלה ועל ברק. הוא לא זכר מה בדיוק חלם כשהיה מתעורר אבל ידע שהוא היה שם.

הוא הכיר כל סינטימטר בגופה. בהתחלה פחד לתת לאוהד להשאר איתה לבד, הוא אמנם רופא אבל הוא לא למד אותה כמוהו. בלית ברירה נתן לו, רק לכמה שעות ולא לפני שעשה חפיפה כמו שצריך: כשהיא שמה יד על העיניים זה אומר שהאור מפריע לה, כשהיא מרימה את הרגליים, היא רוצה מסג', כשהיא נוגעת בראש ומזיזה מצד לצד כואב לה הראש ואולי כדאי לתת לה אקמול, שים לב אם היא מנסה להוריד או להעלות את השמיכה זה אומר אם קר לה או חם לה.

אוהד כעס כשגילה שהוא לא מטפל בה עם כפפות, היא הרי עלולה להדביק אותו. בהתחלה לבש כפפות אבל זה לא נעים לה עם הפרווה וחוץ מזה הוא מרגיש שהוא לא יכול להדבק ממנה. הוא לא סיפר את זה לאוהד והבטיח שלהבא יזהר.

היא הלכה והשתפרה, החלה להתחזק, לדבר איתו ממש. היא נהיתה עצבנית ופתאום הרגיש שאולי הוא לא מבין אותה. השכנים כבר התחילו לשאול שאלות כי היא הוציאה קולות די חזקים ולאו דווקא בשעות קונבנציוליות. הוא קנה רצועה חזקה וכשהיא היתה ערה בשעות הלילה המאוד מאוחרות הם היו הולכים לגן השעשועים, הוא התפלל שאף אחד לא יעבור שם והיא היתה מאושרת. אחרי הכל היא שמפנזה. כשהתעייפה, מה שלא לקח יותר מידי זמן, היו חוזרים הביתה ואז היתה נרדמת ישר בלי בעיות.

אוהד דיבר איתו על החזרה לגן. בועז נבהל, הרי יש לה עוד קצת חום לפעמים והיא לא לגמרי עצמאית. הוא הרגיש שזה מוקדם מידי. הוא לא הרגיש שהוא יכול לתת לה ללכת.

היא כעסה עליו, הוא הפריד בינה ובין הבית. היא התחילה להיות לא ממושמעת וכבר היה לה קצת כח, זה אפילו נהיה מסוכן. אבל הוא לא פחד. הוא רק רצה לעשות את הדבר הנכון. אוהד אמר שהוא צריך לחזור לשיגרה. איזה שיגרה? של מילוי טפסים, כיסוי תחת וחזרה לבית ריק. וכל זה עוד בלי ברק...

בשלושים לברק ביקש שאוהד יהיה איתה כמה שעות. ההורים של ברק שבורים, זה הילד היחיד שלהם. הוא חיבק אותם והרגיש שהוא באמת משתתף בצערם. הוא הרגיש שברק גאה בו. כשיצא מהבית שלהם התקשר לאוהד לשאול מה נשמע. אוהד אמר שהכל בסדר. הוא כבר רצה לראות אותה.

כשהגיע לדירה שלו, אוהד לקח אותו למטבח ואמר: "בועז, אני משאיר לך את הג'יפ של הגן, תחזיר אותה עוד היום כשהצוות ישנו, אני אסע במונית." בועז שתק קצת ואז אמר, "קח את המכונית שלי אני אחזור איתה בחזרה." אוהד טפח לו על השכם והלך.

הוא נתן לה לאכול בפעם האחרונה. היא אכלה את הרוב ושוב היתה עצבנית. במנה האחרונה הוא ריסק לה כדור וליום. כשהיתה רדומה, לקח אותה לג'יפ והם נסעו לגן החיות. הוא חשש מאיך שהיא תצא מהרכב, אולי יצטרך לקחת אותה לכלוב. אוהד אמר שיהיה בסדר. והיה בסדר.