צעדתי ברחוב השומם בשעת בוקר מוקדמת במיוחד. אוויר נקי של חורף היכה בנחיריי למרות שהאוטובוסים כבר התחילו לנסוע ולזהם את הרחוב. המאפיות התחילו לעבוד וריח של מאפים סחרר את ראשי. נזכרתי כמה אני רעבה, כמה רעבה הייתי אתמול בלילה. כיצד היין ריכך את תחושת הרעב וגרם לי לשקוע באופוריה מתוקה של עייפות ואלכוהול.

המשכתי לצעוד במורד הרחוב בעודי משחזרת את ליל אמש: בקבוק יין שהסתיים, חפיסת סיגריות שחרכה את גרוני וראותיי, נשיקות עמוקות וזיפים ששרטו את פניי. העברתי יד על שפתיי והרגשתי את השריטות העמוקות. יהיו שאלות שאצטרך לענות עליהן.

השמש הקרה של ינואר האירה את המדרכה המלוכלכת. כיכר דיזנגוף שקטה. אני ממשיכה ללכת לכיוון הדירה, מפנטזת על המקלחת החמה. נותנת לעצמי להתענג עוד קצת על הלילה הזה. על החיבוק החם במיטה זרה. על ידיים גבריות וגדולות שנוגעות-לא נוגעות, מלטפות ומרגיעות. ידיים שרק חיבקו, לא יותר. נזכרת איך התעוררתי בבוקר למול שיער שחור עם קצוות אפורים, עיניים גדולות שמחייכות אליי.

איך פתאום הוא הגיע, הגבר הזה שתמיד היה שם מסביב ורק אתמול גיליתי אותו. השיחות שהיו לנו שגרמו לי להתעלם מפער הגילאים שהתברר לי, ההיסוס לפני שנישק, ההערכה לאותם דברים. איך פתאום הוא הגיע וגם ככה יעלם. הוא לא ישאר, אני יודעת.

נכנסת מתחת לזרם של מים רותחים, מתעוררת מההזיות ומתכוננת ליום חדש. מכינה את עצמי לקראת השיחה שלא תגיע, לקראת עוד זכרון של לילה שלא היה בו מאום.

יוצאת לרחוב שכבר הומה אדם. ואני מתערבבת בהמון, הולכת לאיבוד, מאבדת את עצמי מחדש.