חצר של דונם זרועה אורנים, מוצלת, נעימה, כזו שאיננה נכנעת לאורבניות קרייתית. קסם המחטים עובד עלי בכל פעם מחדש. יתכן שזו הסיבה שיש בי אהבה בלתי מוסברת לירושליים, לכרמל לכל אותם מקומות בהם המחטיים הללו סוככים על אדמה יבשה משמש טורדנית של קיץ. שם בחצר, אתה ואני ילדים בני שש או שבע, משחקים בין שני גזעי עץ ביניהם נמתח מתח מתכת וקולעים לסל שהוצב על לוח נייד שנקבע על גזע אורן זקן. בין כל אלו שנינו שם, ילד בלונדיני, תזזיתי עד עצבנות ואני שהגעתי מהבית שלי הלא רחוק, זה שגם בחצרו קבוע עץ אורן משלי, כזה שמחטיו כמעט וחודרים אל פנים חדרי הפרטי כל כך. וכך אתה אורן ואני גלית משחקים לנו משחקי ילדות תמה וחסרת דאגות. והיום עברתי שם ליד חצרך. דבר לא השתנה. אותם אורנים, אותה עזובה לא מטופחת וכובשת שחלק יכנוה "יופי טבעי" אפילו המתח עומד איתן במקומו, ללא כל חלודה, השנים לא הוטבעו בו כלל. רק הגעגוע והשקט הזה שנכח כאשר עברתי ליד, העלה בי עצב עמוק, עצב על שנים שהתאדו לבלי מישים, ילדות נשכחת. שנים לא הייתי כאן, דבר לא השתנה, הכל כל כך דומה, רק דבר אחד לא היה שם בחצר הנוגעת הזו של ילדותי, דבר אחד בלבד, אותו האחד שהעביר בי צמרמורת, לא היו שם כלל חיים. |