כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    שלושים - איתות מן העבר השני

    12 תגובות   יום שני, 26/1/09, 10:29

    שלושים – איתות מן העבר השני 

    חיינו היו מלאים משפחה, חברים ואנשי עסקים.  במלאת שלושים למותו הגיעו כולם לאזכרה. מרביתם נדדו אחר כך לגינת ביתנו וטרפו בחשק עז את התקרובת שהכינה מבעוד מועד חברתי למודת הנסיון, ששמה לב שאנשים שחוזרים מבית הקברות זוללים בתיאבון רב כל אשר מונח לפניהם,  לאמור  - חיים אנו.

    בשעות אחר הצהריים של אותו יום שישי, עם תום המהומה התפזרו כולם. נותרנו הילדים, אני וחברתי שהתעקשה שנלך שלושתנו להסתפר.

    הלכנו להסתפר. אני חזרתי לפניהם. מהראי ניבטה אלי אישה קצת יותר רעננה מזו שלא  העזה להתבונן בפניה בחודש האחרון.

    לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כיצד לאחוז בחזרה במציאות. לאט לאט התחלתי לסדר ולנקות. פעולות טכניות, פיזיות, פשוטות. כשסיימתי לשטוף את הרצפה והבית לבש את צורתו ניצבתי לבדי באמצע חדר המגורים, בשקט של ערב שבת בעיר חובשת כיפה. פתאום החל להתעמעם אורה של הנברשת הגדולה התלויה במרכז החדר, עד שכמעט כבה, ואז חזר והתעצם למלוא עוצמתו, ושוב התעמעם וכמעט כבה, וחזר ועלה והאיר את החדר.

    לא היה איש בבית, ואני לא נגעתי במתג.

    כמה מתאים לו.

    בעלי עליו השלום היה חובב טכנולוגיה מושבע. לעיתים מזומנות הייתי נרגזת עקב קשיי ההפעלה של מכשירים "פשוטים" ביותר, שהייתי צריכה "רק" להבין את ההגיון של הפעלתם. אבל לא הבנתי, ולא הייתה לי סבלנות לכל החידושים שצצו בביתנו חדשות לבקרים. הייתה בינינו בדיחה שאמרה שאם הוא "הולך" לפני – לי אין מושג איך מפעילים את הבית.

    וזה בדיוק מה שקרה.

    אבל כעת, דווקא בגלל הבורות הטכנית שלי, היה ברור לי מה מתרחש. האיש שלי אמר לי שלום. כנפי נשמתו  ריחפו ריחוף אחרון בבית שכל כך אהב. נשמתו אמרה לי תודה על ההלוויה המכובדת, על הפרידה הטובה, על טקס האזכרה המרגש, על המצבה המיוחדת שלא יכול היה לבקש לעצמו יפה ממנה. האור שהמשיך לרדת ולעלות אמר לי שהוא עובר בין חדרי הבית ונפרד לשלום. הוא לא יחזור לכאן יותר.

    במשך כל החודש הראשון, מהרגע שבו הבנתי שהזעקות והטלטולים  לא יחזירו אותו מהמקום אליו הלך, ועד הרגע הזה, הרגשתי שהוא נמצא בבית. דיברתי אליו. בעיקר דיברתי על אהבה, תודה, סליחה והיסלחות. היה גם כעס. ושחרור. שחרור שלו. שלי.
    למען הגילוי הנאות עלי לציין שהוא מעולם לא ענה. אבל משהו בתוכי נרגע, כאילו היו שם תשובות.

    עכשיו, עמדתי בלב ביתנו, מדברת אל הלַמְפָּה, צוחקת ובוכה. לא יכלה להיות אמירת שלום הולמת יותר לאיש המשעשע הזה שהחליט להראות לי מה הוא יכול לעשות משם, מן העבר השני.

    כבר התגעגעתי אליו.

    ההבהובים נמשכו עד שעלה בדעתי שבכל זאת קיים כנראה איזה מנגנון מכני המופעל בנוסף לנשמתו של בעלי. ואז גיליתי שאכן, מתג ההפעלה כלל אפשרות עמעום, עליה לא ידעתי.

    נפרדתי ממנו לשלום סופי, לחצתי על המתג ומשחק האורות נפסק.

    ילדינו חזרו מן המספרה, שערם קצוץ ונוצץ, לחייהם גלוחות למשעי, חיוך נבוך על פניהם. ילד הקטיפה השחורה, ילד הפלדה התכולה.

    תם חדש האבל הראשון. ימי חולין אפורים חיכו לנו, מוארים בזוהר משונה של העלמותו הטרגית. ובית עתיר פטנטים וחידות שבעלי המנוח המשיך לחוד לי עוד זמן רב.

     © נעמי ר. עזר 
    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/1/09 14:47:


      כתבת נפלא.

      אני יודעת בדיוק על מה את מדברת.

      אני עדיין ממשיכה לדבר אליו גם אחרי יותר משנה.

       

        31/1/09 10:09:

      כל כך מרגש ויפה
        29/1/09 15:23:

      צטט: swansea 2009-01-29 14:14:07

      צטט: נומיקן 2009-01-29 14:08:22

      צטט: swansea 2009-01-29 12:33:27

      שבעה

      שלושים

      שנה ל...

      שנתיים ל...

       

      מועדים שנקבעו בחכמה כדי לעזור לנו להתגבר.

      הוא ימשיך לרחף בבית וטוב שכך, אחרת הגעגועים היו קשים מדי.

       

      לא, יקירי, הוא לא מרחף בבית. רק מפעם לפעם. בקטנה.

       נו... התכוונתי בקטנה

       

       

       

      קיבלתי. בקטנה.

        29/1/09 12:33:

      שבעה

      שלושים

      שנה ל...

      שנתיים ל...

       

      מועדים שנקבעו בחכמה כדי לעזור לנו להתגבר.

      הוא ימשיך לרחף בבית וטוב שכך, אחרת הגעגועים היו קשים מדי.

        28/1/09 10:05:

      צטט: בועז22 2009-01-28 07:51:38


      חבר נפש שלי, הלך לעולמו בנסיבות טרגיות

      לפני פחות משנה.

      הלוויה, שיבעה, אזכרה..., בכל אלו לא מצאתי

      די כדי להיפרד מגשמיותו...

      ולא ידעתי נפשי מצער, על כך.

      ויום אחד, בים, בחוף שומם. רוח וגלים ואני מול...

      צעקתי אל הים: תעשה חיים, אילן!!!

      הוא לא ענה..., רק הים המשיך לנהום ולרגוש...

      זה לא היה הים. זה היה אילן...

      נשיקה

       

      אם שמים לב, גם בהמשך יש פגישות ופרידות כאלו. עד שחלק מסוים, שאינו יודעת להגדיר אותו, מתמוסס. לאט. וחלק ישאר תמיד. אני מקווה.

        28/1/09 07:51:


      חבר נפש שלי, הלך לעולמו בנסיבות טרגיות

      לפני פחות משנה.

      הלוויה, שיבעה, אזכרה..., בכל אלו לא מצאתי

      די כדי להיפרד מגשמיותו...

      ולא ידעתי נפשי מצער, על כך.

      ויום אחד, בים, בחוף שומם. רוח וגלים ואני מול...

      צעקתי אל הים: תעשה חיים, אילן!!!

      הוא לא ענה..., רק הים המשיך לנהום ולרגוש...

      זה לא היה הים. זה היה אילן...

      נשיקה

        26/1/09 20:41:

      כל כך יפה את מתארת את המעבר מה-au revoir ל-adieu
        26/1/09 17:45:


      יש משהו מוכר בעצב המחוייך שאת מביאה פה.

      גם אני הכרתי את משחק עמעום האורות. הוא יכול להופיע פתאום כמו ברז מטפטף.

      וכל הדיבורים האלה בתוך הראש.

      כתבת יפה.

      *

      נעמה

        26/1/09 11:28:

      בעלך עליו השלום

      ועליך הברכה,

      והילדים, מעליהם שלום ולצידם ברכה.

      הרבה ברכה.

       

        26/1/09 10:55:
      תפסת אותי ברגע של געגוע משלי.
        26/1/09 10:40:

      גם להבין, שזו ברכת שלום ולא רגע מרגיז- זה המון.

      אוי, נומיקי, כמה עצוב ונקי את עושה לי בפנים

        26/1/09 10:34:


      כל כך יפה ונוגע ללב.