לו היה פסטיבל מספרי סיפורים בנושא "הייטק וסיפורי אימה" הייתי יכולה למלא את כולו בסיפורים מסמרי שיער על ראיונות עבודה שעברתי.

מעטים האנשים מחוץ לתחום שמבינים עד כמה דומה תהליך הקבלה לעבודה לתהליך של אודישן לתפקידים בתחום אומנויות הבמה. 

לאנשים מבחוץ נראה שיש רשימה של דרישות לתפקיד, X שנות נסיון בתחומים בעלי שמות אקזוטיים כמו מחלות עור טרופיות, ואם יש לך את זה התפקיד הוא פחות או יותר שלך. וזה נכון פחות או יותר למתכנתים ולמפתחים למיניהם.

אבל לצערי הרב, אין דבר הרחוק מהאמת עבור אלגוריתמאים. עד כמה שצריך למצא חן בעיני המראיין פשוט לא ייאמן.

למשל, זכור לשמצה הראיון בחברת סטארטאפ קטנה שהחל בהצהרה הבאה: "ביום שבו נפרסם את קיומנו לציבור, יפתחו את מהדורות החדשות ב- CNN Finance בכתבה אודותינו." איחלתי להםאת כל ההצלחה שבעולם וכמקובל עברתי בקצרה על קורות חיי הסוערים (הכל היה כתוב ב-CV שעל פיו קראו לי לראיון). כשסיימתי השתררה שתיקה. "אין לי שום שאלה אלייך," אמר הCTO. נדהמתי והשתנקתי. האם אני מצליחה לעשות רושם רע כ"כ מהר? לאחר שתיקה נוספת, איחלתי להם שוב בהצלחה ומאז כמובן לא שמעתי מהם דבר.

עוד ראיון תמוה היה בחברה די גדולה ומוכרת. הוא התקיים ממש במעבדת בפיתוח, עם כל המכשירים המזמזמים ברקע. השתתפו בו שני ליצים שזרקו, כל אחד בתורו, חידת הגיון. ובעוד אני מנסה לפתור אותה הם היו דנים ביניהם בצחקוקים מהי שאלת ההגיון הבאה. כך עבר הזמן, שאלה ועוד אחת ועוד... אני מבינה שדי קשה לדעת האם אדם המציג את עצמו כאלגוריתמאי אכן יכול לחשוב ולכן יש כאלה המציגים לו חידות בשביל "לראות איך הוא חושב". אתם יודעים מי הכי מצליח בראיונות האלה? מי שמכור לחידות הגיון ולא עושה כלום בעבודה חוץ מאשר לשוטט באתרים האלה באינטרנט ולפתור את החידות. ויש כאלה אנשים. אבל לא נשברתי, פתרתי (בקול רם כמובן, בשביל שהליצים יראו "איך אני חושבת" ויוכלו להחליט על סמך זה האם אני מתאימה, בכשרי האינטלקטואלי המזהיר, לבעיות הפרדת הצבעים שהם היו עסוקים בהן בעבודתם) חידה אחר חידה אחר חידה. בליבי חשבתי, רוב העבודה, גם של אלגוריתמאי, היא רוטינית לחלוטין. הברקות מתבקשות בערך פעמיים-שלוש בשנה. למה, הו למה תמיד בראיונות עבודה חוקרים אותי על יכולת ההברקה שלי? לבסוף נשברתי ושאלתי אותם מה בדיוק הם מנסים לגלות. יאללה, פתרנו כבר 5 חידות, מה עוד הם רוצים לדעת על הלך המחשבה המסתורי והפתלתול שלי??? אבל הם המשיכו, וכך שהיתי שם אולי שעתיים, עד שפיתחתי כלפיהם איבה יוקדת, וידעתי שאין שום סיכוי שאני ארצה לראות אותם שוב בימי חיי.

וזכור אף הראיון בחברה מוכרת בינונית בגדלה. יש חברת ענק אמריקאית שעושה בדיוק את אותו דבר, והקיום של אותה חברה ישראלית לא ברור ולא מוצדק לדעתי. בכל זאת לא פסלתי אותם. את הראיון עם ה CTO שהיה אמור להיות הממונה עלי עברתי בקלילות והגעתי לראיון עם סמנכ"ל הפיתוח. רוחות העוינות שנשבו ממנו לכיווני כמעט העיפו אותי מהמקום. ובכל זאת, נכנסתי למשרדו שהיה החדר העצוב ביותר שבו יצא לי להתראיין אי פעם: חדר גדול, מספר ארגזים קרועים בפינה, מחשב על שולחן וחוץ מזה כלום. אף לא פיסת נייר. אף לא קשקוש על הלוח המחיק. כלום. הוא התחיל לשאול על עברי וקרא משהו בשגיאה. שקלתי בליבי האם לתקן אותו ולהסתכן בהעלבת אותו כלב רוטווילר מזיל ריר או לא לתקן ולהסתכן בכך שהוא שגה בכוונה בשביל לבחון את ידיעותי. בחרתי באפשרות השניה. כמה טעיתי. האםפגשתם אי פעם כלב רוטוויילר שמסוגל לתיחכום ששיערתי שקיים בו? 

המשך הראיון היה עלוב ומענה באופן קיצוני.

כי יש להבין. כשאני באה לראיון, אני משקיעה בו את מירב מרצי, מירב משאביי הנפשיים והשכליים. הראיון עצמו כולל הנסיעה, החניה והחזרה לוקח חצי יום, גם עבור ראיון של שעה. לאחר הראיון אני סחוטה. כי כמעט לכל ראיון אני מגיעה בגישה של זה מה שאני הכי רוצה לעשות. אני גורמת לעצמי להאמין בכך, כי לרוב הם מחפשים את האדם שמביע התלהבות מהנושא, מהחברה ומהאנשים. אני לא תמיד עד כדי כך נלהבת.

זכור לי לדיראון עולם ראיון בחברה שייצרה מוצר כל כך מופרך ובלתי נחוץ עד שכשקראתי עליו באתר האינטרנט המפואר שלהם לפני הראיון (כמנהגי) הייתי בטוחה שלא הבנתי טוב. הגעתי לראיון וראש צוות הפיתוחאושש את חששותי: אכן הם פיתחו איזה מתג לתצרוכת ביתית, שכולנו הסתדרנו כל-כך טוב עד היום בלעדיו, ושהפיתוח שלו מסובך להפליא עד כי אתה תמהה לפעמים מהו המח הקודח שיכל להמציא את השטות הזאת. לא אמרתי דבר אבל ליבי נפל בקרבי. ואז הוא הסביר לי שהם בקבוצת הפיתוח, כל ה-8 , מומחים בתחום מאד ספציפי של המתג הזה, אבל איש מהם לא מכיר וידאו, ושכאן אני נכנסת לתמונה. התחלנו לדבר על וידאו ומהר מאד התברר לי שכשהוא אמר לי שהוא לא יודע כלום על וידאו הוא לא הגזים אפילו לא קצת. קיימים באינטרנט עשרות tutorials שמסבירים את הבסיס הבסיסי ביותר. איזו חברה יכולה להעסיק ראש צוות פיתוח שלא יכול להטריח את עצמו לקרא איזה tutorial שכזה בשביל שיהיה לו מושג קלוש? האם אני מעוניינת לעבוד תחת כזה חדל אישים? 

רוב הראיון קלח על מי מנוחות, לא הראיתי כלום מהאכזבה שלי בשעה שהעברתי לו קורס מזורז בעיקרי תורת דחיסת הוידאו, אבל יש להודות כי ליבי היה כבד ביותר. האם על חברה כל כך לא מרשימה ביזבזתי חצי יום עבודה לפחות? (קבעו לי את הראיון באמצע היום, ובאותו זמן עדיין עבדתי). ואז הגיע הזמן לראיון אצל משאבי אנוש. רציתי להגיד לה שזה לא רלוונטי אבל לא העזתי. פעם היה מישהו שאמר לי ללכת לכל ראיון ולהאמין שזה בדיוק מה שאני רוצה, ואחר כך עם הצעה ביד להחליט. לא העזתי להמרות את פיו. ישבתי אצלה בשעה  שהיא היללה את החברה (אנשי משאבי אנוש לא מומחים גדולים לטכנולוגיה) ובעוד הראיון נמשך לא ניסיתי להסתיר את קוצר רוחי ואכזבתי. הזמן טס, בעבודה האמיתית שלי הבטחתי שאגיע בערך בשעה שבה הבחורה ממשאבי אנוש צללה לתיאור מפורט של האווירה הנחמדה והאנשים הנהדרים שעובדים שם, ואני שקלתי בליבי מתי בדיוק יהיה סביר להפסיק אותה ולעזוב.

ולמה נזכרתי בכל זה? כי באפלייד מפטרים, ויש לי סיפור גם עליהם. זה בעצם הסיפור האולטימטיבי שלי בנושאי ראיונות עבודה. אני מבטיחה לפרסם אותו כאן בקרוב...

בנושא אחר לגמרי, היום בבוקר נפטר המנהל והמייסד של ביה"ס התיכון בו למדתי (גם דוד ברוזה, הרבה שנים לפני, למד באותו ביה"ס). איש גבוה וצנום, מלומד ובעל יכולת נהדרת לבחור את המורים הטובים ביותר. יהי זכרו ברוך.