יש לי משהו חשוב לספר לך על מה חולמים המתים? שהם חיים, עונה שרון. עמליה חושבת שזה חלום נורא משעמם להיות ער, לא לעצום עיניים אף פעם, אף פעם, כי אז אתה שוב מת, נעלם. אבל שרון בטוח שהמתים חולמים עם עין פתוחה בשביל עכשיו, ואחת סגורה, שהחלום יבוא אחר כך. ואז האוטובוס עוצר ועמליה אוחזת בידו הקטנה של שרון ולוקחת אותו למקום בו החלומות אפורים וקטנים. ומזל שיש לה אותו, היא חושבת לעצמה במדרגות לבית הספר, כי רק הוא מקשיב לה ואוהב אותה באמת. כמו אבא ואמא. אבל אבא ואמא רחוקים, וכבר לא יחזרו. אולי פעם. הלילה הוא בטוח יבוא. אחכה לו במיטה, רפויית איברים וסמוקת לחיים. השקט שמחוץ לבית יתכסה לפתע ברחש פסיעותיו. כמו גנב הוא יטפס במדרגות, יחלוף מבעד לפתח שהשארתי בין הדלת למשקוף, יפשוט את בגדיו ויחבק אותי. ידיו יהיו כל כך מוכרות, גם אם מעולם לא נגעו בי. פיו ישוב אלי, אף אם מעולם לא נפגשנו. אמשש את גופו, את פניו, אבקש לאחוז בו לעד, ואז הסלקום האדיוטי שלו יצלצל. הוא אפילו לא חשב לסגור אותו כשהוא קופץ אלי לרבע שעה חפוזה. הוא בטח יגמגם שהוא חייב לזוז, בעיות בעבודה, ונדבר, ביי. לא אומר לו מלה, רק אביט היטב בעיניו הכהות, שחורות כמו של גוסטבו ברמודס, ואומר לו בפורטוגזית: "בואנו". מזל שבשמונה יש סלסטה. על קירות בית הספר למשחק תמונות מהצגת הסיום של השנה שעברה, אבל עדן לא חולמת להסתכל. צעדיה המהירים בולעים את המסדרון בדרך לאולם. החזרה התחילה לפני חמש דקות, והיא מאחרת. ג'ינס, טריקו אדומה, התפוח נשמט מתוך התיק, והיא נעצרת, מקללת, ומטילה אותו חזרה פנימה. מה שצריך לעשות בשביל להיות שחקנית, היא מהרהרת כשהבמאי צועק עליה ומאיים, והיא, שלא כדרכה, משפילה מבט ושותקת. בדירה השכורה, בקומה השנייה בפלורנטין, חתול ג'ינג'י שתום עין ממתין לה שתחזור. את הבגדים צריך לקחת מהמכבסה, ואחר כך לרוץ לבנק, ושוב שכחתי לשלם את החשמל. והמחזה הזה, אלוהים, כל כך משעמם. בשביל זה עזבתי את נתניה? קול מוכר, ובכלל לא ידידותי, פורע את מחשבותיה. "לא! לא! לא!", הוא רוקע ברגליו. כמו הבן של השכנים. "את חייבת להביט עליו. מה קורה לך, עדן? את ממש לא מאופסת היום". לכי תסבירי לו שזה מאחר לי כבר שבועיים, וגיורא, האפס הזה, לא רוצה לשמוע ממני. זה הזמן לספר לאמא. היא תחטוף התקף לב מי ובדיעבד. המחשבה האחרונה משעשעת אותה עד כדי כך שחיוך מציף את פניה. אלא שהסצנה לא בדיוק מבדחת והבמאי שוב פולט זעקת שבר. "תגידי לי, את חושבת שאת שרה ברנרד, או אולי מריל סטריפ, שאת עושה מה שאת רוצה? שוב, מההתחלה, מהרגע שאת מודיעה לארתור שאת בהריון". "16 מלאו לנער ולבו המה", זועק גבי שושן. מוזר, הוא חושב, איך לשנינו יש אותו שם, אבל ממש, כולל השם משפחה, ואיפה הוא ואיפה אני. באמת מעניין איפה הוא, גבי שושן. מה זה, כבר לא שומעים ממנו. פעם היה הולך פה ברחוב, זורק שלום. ועכשיו, נאדה. מורדוך ממתין לו מתחת לבית, כמו שקבעו. לוקח מציצה ארוכה מהפרלמנט ומשליך אותה בכאב. "מורדוך אחי, אמרתי לך מאה פעם שפרלמנט זה רעל. בוא תנסה, על חשבון אחיך, איזה מרלבורו לייט. לא חראם?". מורדוך מנענע את אצבעותיו בתנועה של "עזוב אותי מלייט, זה סיגריה לנקבות" ותוקע את הפרצוף שלו בחלון של האונו, לראות אם אין איזה מעקב של המדור אחריהם. "איפה הקזינו?", שואל גבי שושן כשהוא מסובב את ההגה ימינה ושמאלה בדיוק כשהרמזור מתחלף לאדום. מורדוך נלחץ. "היי, היי, תיזהר! מה אתה רוצה, שיעצרו אותנו על אור אדום? השתגעת?". "רילקס עיוני", עונה לו גבי שושן ושם, ככה, איזה כאפה קטנה בשביל שיבין מי הבוס. "יהיה בסדר, רק תגיד לי כבר איפה הקזינו, כי יש לי זיעה בקצה של האצבעות". "הנה פה ממול", הוא מניע את סנטרו קצרות. ועכשיו אין דיבורים. גבי שושן מקצוען, לא מבזבז זמן על שטויות. כבר חצי שנה, מאז שהשתחרר על התנהגות, הוא מחכה לזה. "המכה של החיים שלך", הבטיח מורדוך, ומורדוך, כמו שהוא מכיר אותו מגיל שבע וחצי, לא זורק סתם מלים. גבי שושן טופח קלות על הכיס, לבדוק שהכרטיסים לאוסטרליה עדיין שם. כפפות, מסטיק בשביל העצבים, האקדח, כדורים, וסכין במגף. הם מביטים זה בזה, ומורדוך מתחיל לחייך. יאללה, זזים. אמר המשורר, ונדם. החלומות שחלמנו פעם, לא נחלום עוד לעולם. |