כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    איך שומרים על ה"עשתון" ? או עושים שלא יישרף לך הפיוז

    29 תגובות   יום שני, 26/1/09, 21:39


    איך שומרים על ה"עשתון" ? או עושים שלא יישרף לך הפיוז  

     

     

     

    מדי פעם אני מוצאת את עצמי מאבדת את העשתון (יחיד של עשתונות) היחידי שעוד נותר לי, שכן הוא נשרף כפיוז ומעלה עשן ופיח. משתפת כאן כדי לקבל תגובות ופידבקים, לראות איך המצב בתחום אצלכם. קריצה

    נכון, הפעם זה פוסט בעל גוון אישי יותר, אבל בעצם כך הרי הפוסטים של כולנו, בכל אחד מהם יש משהו מאתנו....

     

    הסיפור הוא ניסיון ב"בעוונותיי", גם כשמרגישה שפונים אלי לא באדיבות, בצורה פחות חברית, לעיתים בגסות תהומית - לשמור על פיוזים שלמים, שלא יישרפו, לענות ולהגיב עניינית ועם סבלנות, ולראות את העניין מהצד, אפילו מהצד המגיב – כיון ש: אם הפיוז שלי יעלה עשן ואגיב בהתאם, הענשתי, כדברי הפתגם הידוע רק את עצמי ("כשאתה מתרגז אתה מעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים"), ומעשית, לא יצא מזה דבר. הצד השני יכנס למיגננה וכשמרגישים מותקפים מגיבים בהתאם בין אם צודקים או לא.

     

    אלא מה? כל זה בתיאורייה, מעשית לפעמים הבנאדם מוצא ת'עצמו מאבד עשתון, עשן מיתמר מאוזניו....וכל פיוזיו שרופים....

    ומי מאתנו לא מאבד את העשתון היחידי שנותר נוכח תגובות בלתי אוהדות או שמתעקשות לא להבין, גם אם לא מסכימים לך? כולנו הרי חוטאים בזאת במידה זו או אחרת....

     

    פעמים רבות זה דווקא מצליח לי. אנשים מעריכים את התגובה הסבלנית - מבינים, גם אם לא תמיד מסכימים.

     

    לפעמים, זה לא עוזר, כאילו מסרבים להבין.

    כמה שאתה מוצא עצמך סבלני, זה כמו לדבר אל הקיר. 

    לפעמים מגדילים לעשות, ומפרשים את התגובה השקטה והסובלנית כחוסר תגובה או אחרת ומנסים לנצל זאת, ולא רק שלא מעריכים זאת, אתה חוטף כפרס להתנהגות טובה גם מקלחת קרה, בגלל כוחנות וברוטליות (מילולית) של צד שזו צורת התנהגותו, ואינו יודע או יכול אחרת.

    הפתגם "החיים הם כמו ראי" לא תמיד תופס ....קריצה

    אז, לפעמים, לא תמיד, אני מודה – מתפלקת לי איזו יציאה או תגובה שנותנת להבין ש: "אופס, הפיוז הלך, נשרף, איננו". 

    בחיי היום יום, במציאות כמה פעמים אנו רואים שדווקא זה שצועק, הופך שולחן, מתנהג בצורה דומה למתואר, ונשמע חזק יותר  -  משיג את שלו....???

    אז מה, להיות גס רוח ככולם ? הפעלת אלימות, אם מילולית או אחרת זה הטרנד עכשיו?  

    עם ילדים למשל, גם אם הם קשים הולך לי יותר טוב, משום מה פיוזים כמעט ולא נשרפים, ואני משיגה יותר הבנה.

    למשל:  לפני כמה שנים התקרבתי הביתה וחתולי השכונה, כרגיל, החלו לבוא לקראתי לקבל פני. ילד מהסימטה הסמוכה, שלא ראה אותי קרב אליהם, הפריע להם, החל לבעוט לכיוונם, ופחדתי שאם יכוון טוב יותר גם יצליח...

     

    קודם כל צעקתי כדי להפסיקו, אך לגשת ניגשתי אליו יותר ברוך.  שאלתי בטון רך במיוחד רק את אותו ילד: "למה אתה מפחיד אותם ועושה ככה?"

     

    "מה בכלל זה עניינך, מה כ'פת לך?" אני לא מבין, התריס נגדי.

     

    הסתכלתי, הייתי על סף שריפת פיוזים כללית, ופתאום קלטתי שהוא בא מעולם ומבית וחינוך אחרים, ובאמת אינו מבין, וזה לא יעזור לי.

    מה עושים?

    פתאום נחתה עלי "הארה" (חבל שהיא לא נוחתת לעיתים קרובות יותר, וגם עם מבוגרים), ואמרתי לו חצי בחיוך, ברוגע:

    תראה, כשאתה משחק כאן עם החברים שלך, לפעמים עושה רעש קצת....נכון? בלגן...נכון? אני לא מתערבת ולא מפריעה לך, נכון?

     

    לא ענה

    שאלתי שוב, נכון?

     

    נכון מילמל.

     

    אז, החתולים הם *"שלי", הם ה*משחק שלי.

    אז אני לא מפריעה לך, אל תפריע לי....סיכמנו?

     

    (*כמובן שאינני רואה זאת כך ולא מתייחסת כך אליהם, מיותר לציין נכון?! )

     

    הוא היה המום. מה....מה...כולם שלך?  

     

    כן, אמרתי. תראה איך הם לא פוחדים ממני, נותנים לי ללטף אותם ובאים אלי....רואה? אליך הם באים?

     

    לא, הוא הודה.

     

    זה בגלל שאני אוהבת אותם, ומתייחסת אליהם יפה, אז הם לא פוחדים ממני, והם שלי.

    נגמר הסיפור, לפחות כאן הצלחתי, עם הילד הזה. 

    כל מה שצריך עכשיו זה להתנהג בדומה גם למבוגר שמתנהג בצורה לא נאותה ואני מוצאת את עצמי מולו מושא לגישה הזו.

    בתיאוריה זה יופי, אין בעיה. במציאות?  קצת קשה....    

     

     

     

     

    בתודה ל "ג'ינג'ית הזעירה שרוקעת ברגלה" שמזכירה לי את הפתגם:

     "לעתים האור שלנו כבה,
    אך נדלק מחדש ע"י אחר
    כל אחד מאתנו חייב תודה מקרב לב
    לאלה שהדליקו מחדש אור זה"
    - אלברט שוויצר
     
    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/4/10 17:55:

      גדולה מהחיים קריצה

      היי

      מאד נהנתי לקרוא.מנסה לחנך את בני בזו הדרך

      פעם גם אני הייתי מאד ג'ינג'ית-במיוחד בכביש עד שלמדתי לקח קצת כואב

      בחיים משתדלת מאד.לא תמיד יוצא ואז מהר מאד תופסת  את עצמי.

      ברשותך אעביר את הלינק שלך לרבים הזקוקים להארה הזו

       

      שבת שלום

       אתי

       

        31/1/09 22:54:

      נהנתי לקרוא צוחק  *

      מזדהה בקטע של איבוד העשתון האחרון....

      בעיקר עושים לי את זה חוצפנים בכביש, נדחפי תורים,

      וגם סתם חסרי התחשבות, שקרנים, ושאר תחמנים...

        30/1/09 19:12:


      קודם כל כוכב- בגלל הכתיבה, החתולים והאיפוק שהלוואי והיה גם לי.

      קל לפיוזים להישרף, אבל קשה וטוב הרבה יותר "לתקוף" את הבעיה מזוית אחרת, נעימה יותר.

       

        30/1/09 17:14:


      היי בונבוניטה,

      לדעתי, להגיב או לא להגיב לסיטואציה מסוימת,

      זה אותו מצב - שניהם לא עושים טוב בנשמה....

      דווקא הגישה שלך ליצור שיחה עם הילד, עשתה את ההבדל

      ואני מניחה כי היא עשתה טוב לך ובוודאי גם לילד...

      אהבתי, A.N

        30/1/09 16:14:

      קודם כל אהבתי  את המושג "עשתון".

       

      שנית, אהבתי את תגובתך עם הילד והחתולים.

       

      ושלישית,

      נכון שעדיף לא לאבד עשתון ולא להגיב בכעס ואלימות כי זה רק מעורר אנטיגוניזם,

      אבל....

      אני מגלה על עצמי, שלעיתים זה ממש עושה לי טוב לאבד איזה עשתון. להתעצבן קצת, לא לשלוט לגמרי על הכעס.

      את יודעת לפעמים צריך להוציא. אי אפשר כל הזמן לאגור. בסוף זה יוצא בצורה לא טובה, וכלפי עצמך בהפוכה.

      אז איבדת עשתון או שניים...  לכולם מותר קצת.

      רצוי לעשות את זה בצורה מאוזנת.

      וכמובן שלא תמיד זה מביא לתוצאות מיידיות רצויות.

      אבל מה לעשות? אנחנו לא מושלמים. 

      מה שאני אומרת זה, שאני לפחות צריכה ללמוד לפעמים לאבד עשתון, ואף להתעצבן ולא לכעוס על עצמי שאני עושה את זה...

        28/1/09 14:19:

      תודה,  

       

       

       

       

       

        27/1/09 23:26:

      יופי של פוסט.

      אהבתי ונהניתי לקרוא אותו.

      קראתי בקלילות והכל זרם בעונג...

      תודה לך.

      א.*

        27/1/09 23:02:

      אהבתי את הפוסט שלך.

      וכל מה שקשור לבעלי חיים מעניין אותי.

      (אפשר להגיד שאני  חיה את החיות)

      תודה על השיתוף ועל ההזמנה.

      רפאלה*


       

        27/1/09 21:25:
      לא תמיד מצליח :-) אבל זו תזכורת טובה שכולנו רק בני אדם.
        27/1/09 19:43:
      תודה לכל מי שבא, קרא, השאיר עקבות, אתם מוזמנים לחזור ולספר בענייני "פיוזים" מכם, מעצמכם  קריצה 

      orenshani

      טוב, אני אנסה גם את זה מה שאתה אומר, וזה באמת כך, הבנת בדיוק המצב, זה מצב נפיץ.

      אבל ספר קצת, תן דוגמא קצרה שהצלחת, ואחת שלא הצלחת....

        tobeתודה לתודה...גם אני עובדת עם אותה "אוכלוסיה" וזה אכן עם מיוחד...העניין הוא שאתה במצב כמו שאמר אורן "נפיץ" דווקא כלפי מי שאין לך "כימיה" אתו, ודווקא כאן צריך לשמור על העשתון, ולנשום עמוק...

      לפעמים מצליחים ולפעמים לא, ואני תמיד רוצה להשתפר בעניין, לא להשאיר זאת בפנים לא לכלוא זאת, להיות תמיד מסוגלת גם במצב כזה - להגיב - אך להגיב לעניין כשהפיוז שלי עדיין בחיים....

       talishia1 תודה טלי, חמודה את....אני?  יודעת את כל התורה? רחוק מזה...

      אני מרגישה לפעמים כמו סנדלר שהולך יחף...בדיוק לכן הפוסט....אני יודעת אותה אך יותר על אחרים, על עצמי קשה לי יותר ליישם זאת, לכן אני מבקשת לשמוע מכם בנושא. 

       ענת** משגעת את, תמיד מבינה אותי כל כך, וגם לי נשרפים העשתונות כולם תוך שניה בדיוק במקרים כמו שהזכרת. לא עוזר לנשום ולא באטיח.

      אני רואה מישהו בועט בחתול או כלב הכל נעלם, ההגיון יחד עם שיקול הדעת והפיוזים ואני מזנקת בציפורניים שלופות. וכבר קרה לי מקרה משעשע, שאני במרחק הזמן מבינה עד כמה מזל היה לי. בדיוק מקרה כזה. בו איבדתי אותו לחלוטין. את העשתון, ואכן זה היה במקרה ששני שיכורים בעטו בחתול ולא הצלחתי לעצור זאת בזמן, ראיתי זאת מגיע ולא הצלחתי לעצור אותם בזמן.אל תשאלי מה קרה אחר כך.

       ליאת ......

      היי ליאת, תודה שבאת, ספרי משהו...איך אצלך

       

      אירה

      תודה, רעיון מצוין, אני צריכה אחד כזה, לנשמה. יודעת איפה קונים כזה לנשמה?....יש לי אחד כזה, אבל מה....לפעמים הוא לא עובד הכי טוב...

      אינדיאנית משגעת שליאני חושבת שאני גונזת את כל הפוסט ובאה לעשות כמו שאת בדיוק, מוצא חן בעיני....לפחות לגבי כל מי שממש פיסית פוגע בבעלי חיים...יורה..אח"כ בודקת אם יש פצועים...

      ואם הם פגעו בבעח...ויש פצועים...(מה נעשה אתם אינדיאנית שלי?, אני חושבת שניתן לחיות שהם פגעו בהם להחליט....)

       גל מ.מה שאת עושה להכניס את כל זה לבפנים וזה הדבר הכי גרוע שאפשר.

      את חייבת ללמוד להוציא זאת החוצה בצורה יעילה, בונה, בשבילך קודם כל, וגם בשביל בעלי החיים....ותשמרי על הפיוזים שלך...יקירה. בעלי החיים ואת עצמך צריכים אותך בריאה ושלמה ושמחה עוד המון זמן

       מיכל מריםכל מה שאמרת נכון, אך העניין בדיוק זה שאת פונה, ואת מצפה...יש גורמים שמבחינתם את יכולה להמשיך ולהמתין...לפעמים גם הם גורמים חולפים בחייך, ואם התאפקת את נשארת עם פיוזים שלמים ו – עם הג'יפה....  daaaagתודה יקרה, אכן צריך גם לסלוח לעצמנו, אך אני תמיד רוצה לעשות דברים טוב יותר...כולנו, לא?!צאפליאין בעד מה יקרה, תודה גם לך, אשמח אם תספרי מאצלך גם משהו בתחום הזה...aprilתודה . את מה שאמרת לי אני צריכה לזכור, לשים על המקרר ולראות כל יום, לתכנת לתוך הדיסק הקשיח, ולהחדיר זאת לכל פיוז ופיוז אצלי.
        27/1/09 17:42:


      קשה לחנך אנשים...

      עם ילדים זה קצת יותק פשוט.

      ובכל הנוגע לאהבת בעלי חיים - הכול מבורך נשיקה

      וכשמישהו מתנהג בגסות - כדאי תמיד לזכור

      שזה משהו שלו, לא קשור אלינו.

      וללכת הלאה חיוך

        27/1/09 16:23:


      ואווווווווווו

       

      תודה תודה תודה

       

      שריאלי

        27/1/09 16:12:

      אז, לפעמים, לא תמיד, אני מודה – מתפלקת לי איזו יציאה או תגובה שנותנת להבין ש: "אופס, הפיוז הלך, נשרף, איננו". 

       

      ואז צריך לסלוח לעצמנו... למרות שאין ספק זה ממש לא נעים לנשמה כשיוצא ממנה הבזק כזה של פיוז שנשרף.

       

      כתבת נהדר.. 

        27/1/09 16:11:

      יש האומרים לספור עד 10 להירגע ואז..

      לדבר עם הגורם המעצבן/מכעיס.

       

      ובתיאוריה, צריך להשתדל בכל הכח ליישם

      את הסובלנות גם כלפי אלה שאינם סובלנים

      כלפינו.

       

        27/1/09 15:51:

      כעס מעוור

      להיות אסרטיבית ולעשות מה שנכון לי  ואם מישהו פוגע בי לאמר לו בצורה ישירה שנפגעתי ושאני מצפה להתנצלות או להסבר מדוע התנהג בגסות ובהחלט מגיע לי הסבר כי בסופו של דבר אני אשאר עם הג'יפה

        27/1/09 15:46:

      כעס מעוור

      להיות אסרטיבית. לעשות את מה שנכון לי ואם מישהו פוגע בי אני אומר לא בצורה ישירה שנפגעתי ובהחלט מצפה להתנצלות. או שלפחות יסביר את התנהגותו. אני רוצה הסברים ובהחלט מגיע לי לקבל אותם כי אחרי הכל אני זאת שצריכה להשאר עם הג'יפה

        27/1/09 15:28:
      לצערי אני לא כ"כ משחררת קיטור החוצה, רק פנימה..... לא מומלץ. אבל עם הזמן אני לומדת לענות לאנשים (בעיקר ילדים) שבאים להזיק לחתולים שאני מאכילה (ולחתולים בכלל), עדיין דורש שיפור, אבל בדרך. וגם לימדתי את עצמי לומר "כן! אלו החתולים שלי! אז בבקשה אל תפריעו!!!" למרות שהם לא.... (ואם כבר אז להפך)


      אז אצלי זה לא שונה מכולם רק שאני מרוקאית אמיתית, אצלי כשנשרף הפיוז בגלל איזה עשתון כל קופסאת ההולכה נשרפת יחד איתו ואז אני בהחלט מרחמת על מי שעומד לידי, באופן טבעי האש מופנית אליו..נבוך

       

      אני עדיין לומדת לנסות ולשלוט בכעסים שלי, כבר כתבתי פוסט על זה שאני גאה באבא שלי על שהצליח לתמודד עם הכעסים וההתנהגות שלו ואני לומדת ממנו והמון, הקבוצה שהוא נמצא בה מתווה דרך יפה לחיים שקטים ומאושרים..קריצה

       

      לגבי החיות אני תמיד משתדלת להסביר למה לא לפגוע ולמה לכבד.. אבל אם אראה זלזול ופגיעה למרות זאת, אז פה יש לי משפט שממש מתאים לי: קודם כל יורה אח"כ בודקת אם יש פצועים..  לשון בחוץ והמבין מבין .

       

       

        27/1/09 12:52:
      תודה פוסט מעניין
        27/1/09 12:02:

      אז ככה -

      מתקינים "מפסק פחת"

      כשיש עומס הוא מוריד את כל הפיוזים

      מכבים את כל המכשירים

      ואז מתחילים להעלות אחד אחד...

       

      זה עובד מצויין בדירה שלי. בנשמה? - לפעמים יש שריפות.

        27/1/09 11:42:

      נהנתי לקרוא..

      שיהיה לך יום נפלא

      טל (פריץ חתול)*

        27/1/09 11:15:

      יקירה - ריגשת!!

      את בדרך הנכונה

      שליטה עצמית משתלמת תמיד!!!

      זאת אני רואה מהקומה ה-65

      על חיי מביטה

      וממש רואה את תוצאות השליטה!

      סיפורך על הילד והחתולים

      מזכיר לי את עצמי והשכנים

      לא רק הילדיםחיוך

        27/1/09 11:00:


      מקסים:-))

       

      חיות הם האמת הכי אמיתית.

        27/1/09 10:28:

      חיוך
      כל הכבוד לך

       

        27/1/09 10:14:


      לי כל הזמן יש עשתונות- מלאן ת'לפים עשתונות שמתנפצים כל פעם מחדש על מישהו או משהו אחר ונולדים שוב כמו עוף החול.

      הכי הרבה עשתונות מתבזבזים לי על חוצפנים שנדחפים בתור, על מי שמנסה לבעוט בחתול או כלב- שם העשתונות גם בועטים בבועט ואתמול נשרפו לי כל העשתונות והתבזבזו בשניה אחת כאשר נוכחתי לדעת שהחניון במגדלי עזריאלי שינה נהליו ומעתה צריך לקחת הלוואה מהבנק כדי לזכות ולחנות שם.

        27/1/09 10:02:


      מקסימה! אוי, איזו מקסימה את.....צוחק

      יקירה שלי, את יודעת את כל התורה לבדך וגם מיישמת אותה:

      נכון, פיוזים שרופים ולכעוס לא עושים לנו אף פעם טוב. האנרגיה של הכעס היא....איכסססססס.

      זה באמת כמו לשתות כוס של רעל ולצפות שהשני ימות....קריצה

      מה שכן, אנחנו אנושיים ותודה לאל שברא אותנו ככה! צר לי באמת ובתמים על מי שלא חווה את כל מכלול

      הרגשות האנושיים, כי רק זה עושה אותנו שלמים.

      אז מה בכל זאת?

      אצלי תמיד עובד לזכור, שזו בחירה שלי כמה זמן לכעוס. כמה זמן להיעלב.

      ברור, הרגש הוא רגש והוא צץ. אבל אני בוחרת אם להיות בו 2 דקות ואז להחליף אותו, או להשתכשך בו

      כל היום וכל השבוע.

      תודה לך שהרחבת את ליבי בבוקר וריגשת אותי, נשמה יקרה.

      טלי

       

        27/1/09 09:41:


      בוקר טוב ותודה על מאמר "נוגע".

      יכולה לספר לך איך זה אצלי ותוך כדי כתיבה נופלים לי גם אסימונים.

      לא אחת אני כמה בבוקר ומבטיחה לעצמי היום אני סבלנית, מכילה, נחמדה מחייכת ובקיצור מושלמת.

      אבל... אני עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין ועורכי דין זה "עם" במיוחד כשצריך להתמודד עם ה"צד שכנגד" ולקוחות זה "עם" -אנשים שלא פעם במצוקה, וכאן נבחנת הסבלנות שלי אין ספור פעמים ביום... אז בעקבות המאמר שלך בחנתי את עצמי והחלטתי שאני מהרגע מחליטה שאני בסדר גמור בקטע הזה.

      לפעמים אני מכילה, לפעמים לא, לפעמים אני מתרגזת ואפילו מקצינה במתכוון ומכניסה הומור כך שאפילו יוצאת מזו הצגה, לפעמים אני נאלצת לשים לאנשים גבולות גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם. בקיצור מגוון של תגובות, תלוי מי עומד לפני, תלוי מה הקשר שלי אתו, מה דו השיח שלי אתו, לאן אני רוצה להגיע אתו.. ואת יודעת מה? אני (וסליחה על המילה הנדושה והלא מצוחצחת) אחלה וגם את.

      אז תודה שוב על המאמר שלך שעזר לי להתבונן ולתת לעצמי צל"ש על הבוקר. איזה כיף.

      כוכברגוע

        27/1/09 09:20:

      אך, אך, נגעת פה בנקודה כאובה. אומרים שזה קשור לג'ינג'ים... מסכימה?

       

      לא שאני יכול להשוויץ שיש לי את כל הפתרון אבל אני חושב שאני לאט לאט לומד לשלוט בפיוז. חלק מזה זה מה שכתבתי בשלושת הפוסטים שלי על כעס, פחד, ותאווה שקשורים אחד לשני במעגל קסמים הרסני ואני באמת מאמין שהרבה מזה קשור לנשימה. אני באמת מוצא שכשאני מקפיד לנשום נכון (לא אחרי שמעצבנים אותי - לפני), אני נהיה פחות נפיץ.

      ארכיון

      פרופיל

      bonbonyetta
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין