יש לי סיפור על כוח מנטלי, שאני תמיד מהססת אם לספר אותו, כי הוא נשמע פנטסטי מדי, ובכל זאת אני יודעת שהוא אמיתי, כי שמעתי אותו באופן כזה ואחר מסבתא שלי ומאמא שלי. אז זה הסיפור:
כשאמא שלי הייתה בת עשר בערך הפציץ מטוס בריטי את הבית שלהם (ששכן במיקום אסטרטגי בעייתי - מול תחנת המשטרה וליד הנמל, בטריפולי, בירת לוב, שהייתה אז בשליטת האיטלקים). על אמא שלי, שבמקרה נכנסה מתחת לדרגש אבן שבלט מהקיר, התמוטטו הקירות והתקרה של הקומה העליונה, ורגל ימין שלה שבלטה מחוץ לדרגש נלכדה מתחת להריסות. סבתא שלי שהייתה על המדרגות החיצוניות בזמן ההפצצה הגיעה ומצאה את אמא שלי לכודה, ויחד איתה הגיעו שני שוטרים איטלקים שלא הסכימו להביא כלים כדי לפנות את ההריסות מעל הרגל, כי הם פחדו שהבניין כולו יתמוטט. ההצעה היחידה שהם הציעו לה הייתה לקטוע לאמא שלי את הרגל. אני חושבת שסבתא שלי כבר השלימה עם הרעיון, אבל אז הגיע סבא שלי, שטייל בזמן ההפצצה על החוף, והוא בשום פנים ואופן לא הסכים להניח להם לקטוע את הרגל. אני לא יודעת איך בדיוק התנהל העניין, אבל באיזשהו שלב סבתא שלי, שהייתה אישה נמוכה וצנומה, פשוט הניפה מעל הרגל של אמא שלי את מה שהיה מונח עליה, וסבא שלי גרר אותה החוצה. עצמות יד ימין של סבתא שלי נשברו להמון חלקים - כל מי שהכיר אותה יכול לזכור את הצורות המשונות לאורך היד שלה - ביד שמאל היו לה רק שלושה שברים, וגם במקומות נוספים בגוף נשברו לה עצמות. היא הייתה נתונה כחודשיים או יותר בגבס.

אחרי שנים רבות, כשכבר לא יכולתי לשאול את סבתא שלי את השאלות שסקרנו אותי לגבי המקרה הזה, ביקשתי מאמא שלי שהיא תספר לי עליו. אני לא יודעת למה, אבל אמא שלי, שבדרך כלל מאוד אוהבת לספר סיפורים, סיפרה את זה באי רצון, וכשבסוף דבריה הבעתי התפעלות מהמעשה של אמא שלה, היא הסתכלה עליי במבט שלעיתים רחוקות היא משתמשת בו איתי (כאילו אומרת לי שהיא מסבירה לי עכשיו משהו ממש-ממש טריוויאלי), ואמרה : "כל אמא הייתה עושה את זה". כבר אז ידעתי שזה לא נכון, אבל אז לא ידעתי מה בדיוק לא נכון במה שהיא אומרת. כל אמא הייתה רוצה לעשות את זה, אבל לא כל אמא הייתה מעלה בדעתה שיש בתוכה כוח, שהוא חזק יותר מהכוח הפיזי הפשוט, שיכול לעשות את זה.

לפעמים כשממש קשה לי - נניח כמו כשאני נוכחת לדעת ש"מביני עניין" לא מאמינים בסיכויים שלי, או כשאני שומעת חדשה רעה, וכמו שסתם שקורה פה ושם - אני חושבת על סבתא שלי שהניפה תקרה שהכובד שלה שבר לה את העצמות, וזה מספיק לי. לפחות ליום-יומיים.

את הקטע הזה כתבה אחותי האהובה ענת {נתי} שנפטרה ממחלת הסרטן בגיל 40 .קטע זה הוא קטע מתוך יומן שליווה את מלחמתה במחלה. נתי הותירה בת יחידה שהייתה בת 3 כשהיא נפטרה.

בכל פעם שאני קורא את הקטע הזה אינני יכול שלא לחשוב שזה בדיוק גם מה שאני רוצה, את אותם הדברים הפשוטים ביותר.הדברים הפשוטים האלו נמנעו ממנה בגלל מחלת הסרטן וממני אחיה הקטן הם נמנעים בגלל סרטן מסוג אחר, סרטן מסוג אחר ואכזרי לא פחות, שאוכל אותי בכל פה ומכלה אותי בייסורים קשים, סרטן מעשה ידי אדם, יציר כפיהם של מערכת אטומה, שופטים, פקידי סעד, שוטרים ועוד מרעין בישין.נתי אחותי, נלחמה במחלה ולא יכלה לה, אבל מלחמה היא השיבה. ואילו אני שקורצתי בדיוק מאותו החומר, ארים מעל בנותיי את התקרה שהמיטו עליהן אימן ומערכת "הצדק" של מדינת ישראל ולו גם ישברו עצמותיי אחת לאחת. לך אחותי נותר לי לצערי לספר שאיננו בקשר עם בתך יחידתך שכל כך אהבת ורק אמא רואה אותה לעיתים רחוקות שוב בגלל אותה מערכת שאינה מאפשרת הסדרי ראיה פשוטים והוגנים עם ביתך, אתר זה והתנועה שאני אחיך הקטן שותף מלא בהקמתם ישמשו גם בתיקון העוול שקיים עם ביתך. שנתיים עברו ואני אכול געגועים אליך, לביתך ולשתי בנותיי געגועים שורפים שיוצאים מעומק הקרביים ואין בי מספיק מקום להכיל אותם, שנתיים קשות שבהן איבדתי את הדברים האהובים עלי ביותר, אותך, את אשתי,את בנותיי,את ביתי,כן וגם את האהבה לעם ולארץ הזאת.

ולסיום אימי ואחותי מסתבר שחלק מהאימהות של היום אינן מוכנות לשבור אפילו ציפורן מציפורניהן המטופחות למען ילדיהן ולצערי אני מכיר באופן אישי גם כמה אמהות שלא יהססו להפיל תקרה כבדה ככל שתהיה על ילדיהן,אם זה ישרת את מטרתן.

ולפעמים כשממש קשה לי כמו למשל כש"מביני עניין" לא מאמינים בסיכויים שלי, אני חושב על סבתא שלי שהניפה תקרה שהכובד שלה שבר לה את העצמות וזה מספיק לי לפחות לשעה שעתיים.

דרור צעירי