יושבת וקוראת בלוגים של אנשים יפים באמת שמעצימים את קדושת החיים, (שלהם, הפלסטינאים ושלנו) ומדברים על טוהר מידות, על הגינות, מביעים דעתם כנגד הכיבוש, נגד האדנות על עם כבוש, וקולם נשמע זך כל כך ואנושי ונעים, ואני בודקת מנין אותו אדם, ומוצאת שגר בתל אביב, והאחר ברמת השרון והשלישי... גם כן במרכז וכן הלאה וכן הלאה, ולרגע אני מעלה זכרון שלא נשכח (רק שבוע עבר) של קולות אזעקה ופיצוצים קרובים (אצלנו, לא אצלם), וקולות אלו לא עולים באזני בקנה אחד עם אותם קולות של יפי הנפש האצילים. ואני רואה היום אל מול עיני, בקליניקה שלי את אותה ילדה בת שמונה מכווצת ועיניה מלאות בדמעות, כי היא נזכרה איך זה היה כשהטיל נפל לא רחוק והיתה הפסקת חשמל. ואני רואה לנגד עיני ילדה אחרת, גם שהיתה בטיפולי, לפני כשנה וחצי, מתלבטת ומתייעצת איתי: איך אפשר ללכת בלילה ולעשות פיפי, ואם באמצע תהיה אזעקת צבע אדום ???? ואז אני נפגשת עם חברתי שפינו אותה ואת משפחתה מאלי סיני, ועד היום הם גרים בקרווילה בכרמייה, והקיבוץ מנסה לסלק אותם השכם והערב, ולא מצליח, הם עקשים, אבל במבצע "עופרת יצוקה" דווקא ה"עזתים" הצליחו לשלוח אותם על טפם רחוק מקופסת הקרטון שלעת עתה הם קוראים לה "בית". אני לא יודעת עד כמה זה חשוב מי זה התחיל ואיך, אני רק יודעת שההתייפיפות המילולית יכולה היתה להיות גם שלי... אילולא גרתי כאן בדרום, ואילו לא חזיתי בעיני את המראות, ואילו לא שמעתי את הקולות ואילו לא כאבתי את הכאב הממושך הזה - שרחוק כל כך מאחינו התל אביבים. אח, כמה טוב להיות הומני שכזה ואיש העולם הגדול, ולהיות דוגל באי אלימות... גם אני רוצה, רק שאני פוחדת, שבכל פעם שאמשיך להתעלם מסטירת הלחי, אקבל אגרוף בלחי השנייה, ובכל פעם שארים את ידי מעלה בכדי להרים את דגל השלום - אחשוף את ביטני הלא מוגנת לתותחי האוייב. כי הוא , האוייב מדבר בשפה לגמרי אחרת מזו שלכם, תל אביבים יקרים. נו, גשו שוב לסינימטייק, קראו עוד ספר פילוסופיה, המשיכו לקרוא לשלום, ואנחנו כאן בדרום נשמור עליכם ונדאג שאיש לא יפריע לכם להמשיך ולגנות את היושבים בראשיכם !!! |