המקצוע הזה גורם לי סבל בדיוק כמו שהוא גורם לי אושר. הפקה שעמלנו עליה קשה ולא נכנסה למגזין יכולה להפיל אותי לקרשים בשניה, לרצות לטוס לחו"ל לנסות את מזלי שם או לעשות הסבה מקצועית, יום למחרת הצעה מעניינת שבאה משום מקום מרימה אותי בחזרה ונוטעת בי תקווה חדשה. המקצוע הזה משחק בי כמו מריונטה. לפעמים אני חושבת שאין לי יותר כוחות נפשיים לזה, לתקופות שלמות של חוסר ידיעה מהיכן תגיע העבודה הבאה, למדינה הקטנה והשבעה שלנו שאין בה רעב לקבל כשרונות קצת יותר חדשים. לפעמים נמאס לי. אבל מה אני אהיה אם לא מאפרת? אני רואה אנשים אחרים, עם מקצוע רגיל ומסודר, שקמים כל בוקר לעבודה. יש להם בית מרווח (ולא בשכירות), מנוי לחדר כושר, ארון שלם רק לנעליים. הם לא צריכים לדאוג מאיפה הצ'ק הבא יגיע, גם לא לשלם את הביטוח הלאומי כל חודש ולא לדאוג לפנסיה. האם הם יותר מאושרים?
|