ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
במחשבה שנייה, אולי הפועָל "נסעתי" קצת מוגזם לתיאור זחילה של שעה משער הגיא בואכה גינות סחרוב. במחשבה שלישית, קשה לי להאמין שפעיל זכויות האדם אנדרי סחרוב טרח לשלוף את היהודים מבריה"מ כדי לתקוע אותם בפקק הקרוי על שמו. במחשבה רביעית, זה כבר נושא לפוסט אחר, ושיכתבו אותו הירושלמים. לי ברוך השם יש את צומת המוביל לכתוב עליו.
נושא הפוסט הזה הוא האהבה, הנישואין, השידוך והקשר ביניהם.
זאת הייתה החתונה החרדית הראשונה שלי. ידעתי מראש לקראת מה אני הולכת, ולכן הצטיידתי בשמלה צנועה, בבני הבכור ובאבי, דודה של הכלה.
בגלל הפקק הסחרובי איחרנו לאירוע ופספסנו את החופה. כשהגענו לאולם הוא כבר היה הומה אדם. שלשלתי את המעטפה המתבקשת לתיבה ונשלחתי אל מעבר למחיצה, אל עזרת הנשים. אבי ובני נכנסו לעזרת הגברים.
נשים, ועוד נשים, ועוד המון נשים. מבוגרות, צעירות, יפות יותר ופחות, כולן בשמלות מפוארות עד להדהים, המון טפטה שחורה ואפורה (עוד נושא לפוסט חשוב: אופנה חרדית), וכולן מטופלות בילדים: בעגלה, על הכתף, על הברכיים, בתוך הבטן. הצעירות בהיריון, המבוגרות מסייעות עם הנכדים והצעירות מאד מפזזות מסביב ושולחות מבטי קנאה באלה ובאלה.
מרגע שהתמקמתי התחלתי לחפש את הכלה. "היא בחדר התייחדות", הסבירו לי. "בפעם הראשונה עם החתן, לבד".
תפסתי את אחת הדודניות ותחקרתי אותה. כן, זה שידוך. כן, הם נפגשו כמה פעמים, וגם המשפחות נפגשו. כן, בטח שהכלה אישרה את השידוך. לא, הם לא יצאו לבד לבילוי. השם ישמור. הבנתי גם שבתי-מלון מסוימים מייחדים פינה בלובי לפגישות בין אָרוּסים, דבר המאפשר פרטיות יחסית ללא סכנת ייחוד.
עד שאני מתחקרת נשמע קול זימרה והכלה הופיעה בעזרת הנשים. מה אומר לכם, היא נראתה זוהרת ומאושרת, לא פחות מכל כלה אחרת שראיתי מימי. החברות מהאולפנה חטפו אותה לריקוד וסחפו את שאר הנשים בעזרה. לא, אני לא הצטרפתי ותודה על ההתעניינות.
בדרך חזרה היה לי לא מעט זמן להרהר על העניין הזה שנקרא "שידוך". ללא ספק, מהלך רציונאלי מאד, כמעט עסקי. הדבר הכי פחות רומנטי בעולם. נציגי המשפחות מוודאים התאמה על סמך נתונים "יבשים": גיל, השכלה, ייחוס, וכמובן – רכוש. במקרה של דודניתי, כפי שהבנתי, היא מביאה לעסקה כסף, רכוש ויופי, ואילו החתן תורם את המוניטין שלו כתלמיד חכם ממשפחה מיוחסת. מה יכול להיות יותר משעמם מזה?
ובכל זאת, הנערה נראתה מאושרת מאד. ממש זורחת. כל אחת מהחברות שפיזזו סביבה נראתה כאילו היא מוכנה בשמחה להתחלף איתה, משל חלקה זאת את חדר ההתייחדות עם יודה לוי לפחות.
איך זה הצליח להם ככה?
חזרתי שוב לעניין השידוך כעבור כמה ימים, כאשר הקרנתי בכיתה את הסרט הנפלא "שקספיר מאוהב" כהכנה לצפייה בהצגה ב"רומיאו ויוליה". דיברנו על בני הזוג שמנסים להפר שידוך ולא מצליחים בכך, ואני שאלתי את התלמידים מה דעתם על רעיון השידוך. כצפוי, הם שללו אותו מיידית.
אבל למה, בעצם? מה רע בהתאמה על בסיס של היגיון ושיקולים רציונאליים?
האם התאמה בנתונים, רקע משותף ומשיכה בסיסית (אותה ניתן לוודא בתוך עשר השניות הראשונות של מפגש הניסיון טרום-אירוסין) אינם מהווים בסיס אופטימאלי לנישואין מוצלחים?
האם הרעיון שאנשים צעירים וקלי-דעת ימצאו לבדם את בן-הזוג המתאים להם אינו רעיון עוועים? והאם אין שיעור הגירושין בחברה החילונית מצביע על בעייתיות אמיתית באופן בו אנו משתדכים?
נזכרתי בשיר המקסים מ"כנר על הגג" - Do You Love Me. זוכרים? טוביה הקשיש נזכר פתאום, לאחר עשרים שנים של נישואין לאשה ששודכה לו, לברר האם למדה לאהוב אותו במהלך חייהם המשותפים. גולדה מנסה בהתחלה להתחמק ממתן תשובה: לא נעים, מתביישת, התחלקת על השכל ומה זה בכלל השטויות האלה. אבל בסוף היא מתרצה: עשרים שנים אני לצידך, בטוב וברע, בבריאות ובחולי. אם זאת לא אהבה – אז מה כן?
תסקרו את הפוסטים הרבים בקטגוריית "יחסים" ותגלו כמה מהם עוסקים בזוגיות צולעת, בחיפוש אחר בן-הזוג ה"מושלם", בכאבי פרידה, בשברון לב ואכזבות. לי זה גורם לחוש שמשהו בשיטה שלנו חורק מאד.
ואני תוהה – האם ייתכן שבתרבות החילונית אנו משקיעים יותר מדי אנרגיה בחיפוש "הנפש התאומה", במקום להשקיע אותה בעבודה יום-יומית על הקשר, לאחר הנישואין?
אז מה אתם אומרים – כדאי להשאיר נושא רציני כמו חיי נישואים בידיהם של צעירים פזיזים ואגוצנטריים, או להפקידו בידי מבוגר אחראי?
שנחזיר עטרה ליושנה ושדכנים לשוק העבודה?
(ואולי השיטה שלי ושל בעלי היא הפתרון האולטימטיבי: אם תשאלו אותו, הוא יסביר שכשאנחנו נפגשנו ידענו היטב שיותר טוב ממה שמצאנו כבר לא נמצא, ולכן בחרנו זה בזה בלב שלם והתחתנו. הדבק הזה מחזיק לא רע כבר 24 שנה.) |
יבגניה בוזגלו
בתגובה על יום השואה שלהן
*------------------*
בתגובה על רק ליהודים מגיע ללמוד?
ליריקה-
בתגובה על האמנם ישתקו המוזות?
ורד א.
בתגובה על קיר ומדרכה
moved
בתגובה על בובה סינית מצויה
ורד א.
בתגובה על חרדת חופשה
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תמר, זאת תמונה מדהימה. הייתי עושה ממנה פוסטר ותולה בבית.בטח שיש בעיות. אבל כל עוד יש להם שטיח לטאטא תחתיו - מה רע?
הבעיות האמיתיות מתחילות כשנגמר השטיח.
אני הכלה עם גלי הבת שלי שהיתה אז בת ארבעה חודשים, בתמונת מדונה מבויימת היטב.
אני מאד אוהבת את התמונה הזאת.
היי, ורד, תודה!
סיפורים כמו אלה שתיארת הם ביסוד "סיפור פשוט" המופלא והמאד לא פשוט של עגנון (וגם "בדמי ימיה", "תהילה" ועוד כמה מוצלחים).
ומחשבות על אקסים מיתולוגיים רווחות גם בקרב אלה שבחרו בעצמם את בני זוגם וחיים עמם באושר, ואפילו בעושר.
האם את חושבת שבנישואין בשידוך אין בעיות?
פשוט שם הם מטטאים את הבעיות מתחת לשטיח..
קורע יקירי,
גמני, אם ישימו לי אקדח ברקה, לא אוותר על חופש הבחירה שלך.
כי אחרת מאיפה תביא לי את הפוסטים הנפלאים שלך?
תודה, ברונטה!
נזכרתי שלפני חמש דקות קראתי בדיוק את המשפט הזה, אבל בהקשר אחר. איזשהו גולש מיואש כתב על השינויים בקפה שהפכו את הגלישה כאן ליום לימודים ארוך. במקרה שלו הוא צודק, ובכלל, כנראה שזאת חכמה אמיתית, לדעת לא לשנות.
אנחנו כבר תקועים בחברה שבה השידוכים הם פאסה, לא יחזרו, וצריך לחיות עם זה, לטוב ולרע. אני כן חושבת שצריך אולי לחזור צעד אחד אחורה ולחפש התאמה באופן רציונאלי, ולא לבסס אותה רק על דברים אמורפיים כמו "תאימות בנפש".
את הסרט לא ראיתי, אבל רשמתי לפני. הוא בטח יגיע מתישהו ב"יס".
ותסלחי לי על הפער בין רמות התגובות:
א
שיט, נגמרו כוכבי.
ב
במחשבה רביעית, זה כבר נושא לפוסט אחר, ושיכתבו אותו הירושלמים.
מה, זה הרמה להנחתה?
ג
(נשימה עמוקה):
אחרי השואה אנשים התחתנו עם כל מה שזז. עם כל מי שהיה בגיל המתאים, שדיבר את השפה המתאימה, שהיה היחיד ששרד מהעיר או הכפר. במחנות העקורים, אחרי השואה, נרשמו שיעורי ילודה אדירים.
אחרי השואה, אנשים לא התחתנו מאהבה. הם התחתנו מצורך. הם התחתנו כדי להמשיך את השלשלת. הם התחתנו כי בלי ילדים, לא היה טעם לחייהם. הם התחתנו כדי להשאיר את כל המשפחה המתה שלהם מאחור, ולא לדבר עליה כל החיים, כל החיים.
הם התחתנו כי בדיוק פגשו את הבחורה בגיל המתאים שגם ידעה את השפה שלהם - ולפעמים גם שפה לא הייתה נחוצה בתחילת הקשר. הם התחתנו ככה. סתם. וזה היה הכי לא סתמי שאפשר. ונישואין כאלה, שהורתם במצוקה ואחריתם בתחושת מחויבות לכל החיים, אכן נמשכו כל החיים.
נכון, היו מקרי גירושין, היו מקרים טרגיים, אבל קשה לא להתרשם ממאות האלפים האנונימיים שהתחתנו כמו שני אטומים בחלל הריק, וזה מחזיק עד היום.
פוסט מרחיב אופקים ונשימה. הנה, לפחות משהו טוב אחד יש בחרדים (טוב, יש עוד כמה דברים טובים. גמ"ח, צדקה וכו'). אבל גם אנחנו יכולים.
אז ככה,
נדמה לי שרוב האנשים יפיקו תועלת מזוגיות כזאת או אחרת, עם דגש על "או". יש כאלה שמתאימה להם זוגיות קונוונציונלית עם משכנתא, כלב וחצי וילדים, ויש כאלה שמתאימה להם זוגיות עם פחות מחוייבות, ללא ילדים וללא מגורים משותפים. ויש עוד המון וריאציות. הצרה היא שבישראל המכבש החברתי לוחץ על עסקת חבילה של זוגיות+ילדים, והיא כנראה שבאמת לא מתאימה לכולם.
ולמה שישמור השם? אם לשפוט מהדילוגים שלך, את שומרת על עצמך בכלל לא רע.
היה מעניין לקרוא.
אני אישית לא בעד שידוך.
כל אחד צריך לבחור את אהבתו.
השליטה על גורלנו צריכה להיות נתונה בידינו.
אני מכירה אישית סיפורים על אנשים שהתאהבו ובגלל שהוריהם פסלו את הבחירה, שידכו להם בן/בת זוג אחר ואותם אנשים, שכבר התחתנו דרך השידוכים, עדיין חושבים על אהוביהם שנפסלו.
אכן השתנה.
הנסיך הקטן הוא נאיביות מתוקה , שבאמת מתאימה לילדים של פעם. או המבוגרים של היום, אפשר לומר...
ניסיון יפה מצידך ללמד אותם.
אולי כשהם יגדלו הם יבינו...
:-)
שמחה בשבילך, תמר. אני מרגישה כמוך.
ובהזדמנות זאת שאנחנו מדברות, רציתי כבר מזמן לשאול אותך - האם תמונת המדונה-עם-ילד המופלאה היא אכן את? אם כן, תבורכי.
מוסד השידוכין,
עשה ועושה רק טוב למין האנושי.
במידה מסוימת הוא מוסד דימוקרטי אמיתי
שהצליח ומצליח לספק חיי אישות לרוב רובה
של האוכלוסיה.
אבל, גם אם תשימי לי אקדח ברקה
לא אוותר על חופש הבחירה שלי ואהבה חופשית.
אז יש שברון לב לפעמים.
לא יותר ולא פחות מאלה שנשאו בשידוך.
בבושקין יקרה,
קודם כל, תודה על ה"ליהוג". אני נהנית ממנו מאד!
ומה שכתבת כאן מזכיר לי את האנקדוטה הבאה: בשנים עברו בחרתי מדי פעם ללמד בכיתות י' או י"א את "הנסיך הקטן". חשבתי שהספר יתפוס אותם כמו שתפס אותי בילדותי. להפתעתי, מצאתי עצמי מתרגמת להם את הספר תרגום תרבותי. כאשר מדבר הטייס על המבוגרים שמתעסקים רק במספרים ובדברים "רציניים" ולא מבינים את נפש הילדים, התלמידים שלי ממש לא הבינו במה מדובר. הייתי אשכרה צריכה להסביר להם שבתקופה בה נכתב הספר מבוגרים היו אנשים רציניים שלא ידעו מה זה להתחבר לאנרגיות, לצ'אקרות, לאורות פנימיים ולילד שבתוכם. התלמידים שלי לא הבינו מה רע בהתעניינות במספרים ובמחירים - התחום הזה מעניין אותם לא פחות, ואפילו יותר מאשר את הוריהם! כאשר סיימנו לקרוא את הספר הבנתי שהעולם שלנו השתנה, אבל מ מ ש.
תודה על התשובה המושקעת, נויצ'.
כשאני חושבת מהם ה"מאסטס" שלי ליצירת קשר נישואין טוב, אלה שבלעדיהם לא הייתי מסתדרת בשום אופן, עולים לי בראש משיכה פיזית, כבוד הדדי והומור. אם אלה קיימים במידה מספקת, ואם יש מוטיבציה בשני הצדדים, סביר להניח שהאהבה גם היא תתפתח.
לעומת זאת, התאהבות היא קודם כל תוצאה של משיכה פיזית וגם של פנטזיה אישית שמתממשת (או לפחות נדמה שהיא מתממשת), והיא לא בהכרח פתח לאהבה יציבה.
ובחיי נישואין, מה לעשות, צריך אהבה יציבה. אי אפשר להיות כל הזמן ברכבת הרים רגשית. אי אפשר להתעסק כל הזמן בשאלה שלעיל - do you love me. הנישואין הם פרויקט כבד ביותר, שכרוכות בו ההחלטות המשמעותיות ביותר שנחליט אי פעם: החלטות כלכליות וכמובן - ההחלטה להביא ילדים לעולם.
פוסט מעניין ומעורר מחשבה.
מצד שני, כל העניין של חברה חרדית בנוי על כך ש- if it ain't broke - don't fix it
ומה שעובד כבר אלפי שנים, בוודאי נכון
מה אני אגיד לך?
לא מתחברת לזה. וגם לא לרעיון שההורים שלי יהיו אלה שימצאו לי שידוך הולם (אללה איסתור! תמונות הזוועה שעוברות לי בראש בדקות אלה...)
אבל זה מזכיר לי את הסרט המקסים "אהבה ממבט שלישי" ואין ספק שרק בגלל שמשהו
שונה וזר לתרבות שלנו, לא אומר שהוא בהכרח עובד פחות טוב
לא אמרת שזה סממן להצלחה אבל ציינת את אושרה של הכלה..
עשית הקשר בין החתונה לאושר כלשהו.
ברור שגירושים זה לא פיתרון פשוט. אמרתי זאת בקלות דעת כביכול, בסוג של סרקזם אולי,
אבל באיזשהו מקום, הידיעה שאפשר לפרק את החבילה יכולה לעזור להרבה אנשים כן לנסות את המוסד הזה.
באופן פרדוקסלי שכזה.
אולי אנשים מתחתנים בקלות דעת מידי,
ואולי גם הם מתגרשים מאותה סיבה.
לא יודעת.
ברור שזוגיות יש בה הרבה קושי, ומצריכה עבודה אינסופית, השאלה היא אם כולם בנויים לה,
ואם כולם צריכים לשאוף אליה...
כנראה שלא.
השם ישמור!
ואני בכלל דילגתי על שלב הנישואין...
אני ובעלי זה כנראה שידוך משמים. (לפניו התחתנתי עם מישהו אחר ואני יודעת מה זה "לא שידוך משמים")
אבל כנראה שלא לכל זוג יש השגחה עליונה. לפעמים באמת צריך עזרה. מה בסופו של דבר אנחנו צריכים, מישהו שיקשיב, שיהיה ברגעים שמחים וקשים, מישהו לריב ואחר כך להתפייס איתו. כמו שבעלי אומר, אנחנו כנראה "העונש" אחד של השני.
ובאמת העיקר האהבה וזה דבר שנבנה עם השנים או הולך עם השנים. שידוך רק יכול להקל על מציאת בן זוג במקום התברברות אינסופית בפאבים, אינטרנט ומקומות עבודה...
אני כתבתי שחתונה נראית לי כסממן להצלחה? ממש לא. חתונה היא התחלה. את ההמשך קובעים בני-הזוג.
הנחת היסוד שלך, ש"צריכים להיות גירושים", היא בעייתית בעיני. אני לא מתנגדת לגירושים כפתרון אפשרי לחוסר התאמה משווע בין בני-זוג, אבל אני גם לא מאמינה שהתאמה היא משהו שנופל מהשמיים. אני חושבת שהתאמה היא דבר שצריך לעבוד עליו, ולעבוד קשה.
הגירושים הם בעיני פתרון ממש לא פשוט, פתרון אחרון. אגב, סטטיסטיקות שהכרתי בעבר (אולי היום זה שונה) מראות שהסיכוי של נישואים שניים להסתיים בגירושין גבוה בהרבה מזה של נישואים ראשונים. כך שאנשים שהתגרשו לעיתים קרובות אינם מרוצים גם בנישואים השניים.
ומה זה אומר?
השינוי החברתי הגדול של ימינו הוא המעבר מחשיבה על משפחה וקהילה למחשבה על ה"אני".
פעם המימוש התבטא על ידי הקמת משפחה וקהילה קטנה סביבה.
היום הוא מתבטא בהצלחה אישית ורק אחר כך הקמת משפחה וקהילה סביב זה.
איך שלא יהיה, נראה לי שיש הבנה רווחת שלקהילה (ובכלל זה המשפחה) עדיין יש משמעות גדולה לאדם הפרטי,
במובן של הצלחה, הגשמה ותחושה עצמית טובה.
רק שזה ממוקם בארץ האפשרויות הכביכול בלתי נגמרות.
בעולם שבו האינטרנט שולט ונותן אשליה של קהילה ושל ביחד וגם של גבולות מטושטשים.
תחושה של :יש" שמכסה על ה"אין"
תחושה של מבחר מאוד גדול, כשבעצם צריך לבחור אך ורק אחד.
תחושה שבכל מקום בארץ ואפילו בעולם אפשר למצוא....
אני יכולה עוד להמשיך ללהג על כך הרבה, אבל אעצור כי המחשבה לא מסודרת.
אני מתחילה לחשוב ששידוך זה לא כזה רעיון גרוע...
את מכירה בחורה צעירה שמתחתנת ולא זורחת מאושר? (:
החתן לא צריך להיות אהבת חייה, מספיק שהוא מוצא חן בעיניה חיצונית והוא לא טאמבאל לגמרי, והנה יש קייס להקים איתו משפחה. ככה זה. עסקים. גם אצל חילונים, תכל'ס.
השידוכים האלה נראו לי תמיד כמו דבר איום ונורא. צריך להכיר בנאדם לעומק לפני שמתחייבים לחיות איתו כל החיים. בכלל, כל הקונספט של לחתן בחורה צעירה מאוד, שאולי לא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה עדיין, ולצפות ממנה להביא ילדים בצרורות, טוב נו, עדיף שלא אתחיל לדבר על כמה זה מעלה לי את הסעיף.
אבל אם אתייחס לעיקר הפוסט שלך, יש משהו במה שאת אומרת, לאו דווקא ספציפית לגבי השידוך. החיים החילוניים והמודרניים משאירים המון מקום להתחבטות ולבחירה אישית, לפעמים יותר מדי. לפעמים אנחנו הולכים לאיבוד בשפע, מחפשים משהו שיבלוט מעל כל זה, שיתאים לנו בדיוק, "הדבר הנכון", "מה שיושב עלי בול", וכמובן, "האחד" או "האחת". סתם דברים שהם "בסדר" או "סתם מתאימים" כבר לא עושים לנו את זה. זה לא הדבר האמיתי, עם הזיקוקי דינור והכל. הניו-אייג' והמרדף הבלתי-מתפשר לאושר שטפו לנו גם הם את המוח בדרכם- וזה לא פחות חמור משטיפות מוח שעוברים צעירים חרדים.
לגבי אנשים שהם לא החלטיים מטבעם זה עלול להיות הרסני. לכן אני אומרת שלפעמים זה דווקא מועיל, כשמצמצמים לך את אפשרויות הבחירה, כשלוחצים עליך לבחור תוך פרק זמן מסוים או אפילו כשבוחרים בשבילך. מובן שלא לכולם זה מתאים, אבל לפעמים זה פשוט יכול להיות ההבדל בין לעשות משהו ובין לא לעשות כלום.
אתמול היית בחתונה וכבר זה נראה לך סממן להצלחה?
וזה שבחברה החרדית יש פחות גירושים זה לא אומר שלא היו צריכים להיות שם גירושים.
בלי לדעת סטטיסטית וייתכן מאוד שאני מדברת מתוך צרות עולמי וסטראוטיפיזם משווע (ואני גם משאירה לעצמי מקום לחזור בי)
, איכשהו נראה לי שזוגיות חרדית היא אלימה יותר
פחות שיוויונית
שובניסטית
פטריאכלית
ולא ניזונה מהרבה אהבה.
הכלה היתה מאושרת שהיא מתחתנת. כי ככה היא תוכנתה להיות.
תבדקי מה מצבה אחרי שנה - שנתיים- עשר או עשרים שנה.
זה לא אומר שזה לא יכול להצליח. זה פוקס.
כמו בכל מפגש בין שני אנשים- או שזה יצליח או שלא.
יש מצב שגם שידוך מוביל לאהבה אמיתית אמיתית.
אבל גם הכרות רגילה, כזו של חילונים יכולה להוביל לאהבה- ולא לאהבה.
בקיצור,
מה אמרתי?
לא יודעת
שהגיע הזמן לישון על זה.
איך שלא יהיה. אני בעד להשאיר את ההשתדכות לפוחזים צעירים, יפים וטיפשים.
מקסימום יתגרשו אחרי זה. מה כבר קרה?