משהו הסתובב לי בראש מאז יום ההולדת השלושים שלי.

זה לא קרה בבת אחת. כמו בשינויים זוחלים אחרים – היציאה שלי ממחלת הדיכאון היא הדוגמה הכי טובה -  זה קרה בקצב גיאולוגי. גרגר אחד ביום, משך שנים. עוד גרגר ועוד גרגר, עד שבוקר אחד אחר הצוהריים המאזניים נוטים ואני שם לב שאני לא כתמול שלשום.

פתאום כבר אין לי סבלנות לאנשים מסוימים.

אם אתה בחור, אתה תבין למה אני מתכוון. אם את בחורה, אולי גם את תביני, מהצד הנשי.

פתאום נמאס לי מכל הנשים שסחבתי בחיי שנים על גבי שנים, ידידוֹת ששמרתי כי איכשהו חשבתי שיום אחד עוד נזדיין, או נזדיין שוב, או בגלל שהיה איזה משהו קטן.

מעגלים בלתי-סגורים כאבני ריחיים על צווארי. ציורים בלתי גמורים של צייר בינוני עד גרוע.

לא חברות. Not friends.

חברות יש לי,

ואני אוהב אותן והן אוהבות אותי

ואני מודה על קיומן והן על קיומי.

ואני רוצה אותן כבני אדם. ועדיין מחפש אותן כל הזמן.

ואם אני שפוי באותו יום, לא איכפת לי אם נזדיין.

אלא המילה המגעילה הזו בעברית,

ידידות.

לרוב הן נשים שפשוט לא הצלחת להפשיט, ושאחרי כל הזמן הזה גם לא תצליח, ושבתכלס משעממות אותך, שאין לך עניין בהן אבל גם לא את ההחלטיות לוותר עליהן. תקוות שווא של קבצן מיני, הלקוחות שלך כזונה רגשית. או אולי פשוט דרך להעביר זמן.

זה לא משנה שאני male slut. עם זה אין לי בעיה.

אבל בדרך יש כל כך הרבה

רעש

וזבל

וחרטה על כל זה

ובזבוז זמן ואנרגיה

כל מיני עטיפות של הכרויות

וכלומים שאתה מעמיד פנים שהם משהוים.

ופתאום כבר אין לי סבלנות לכל זה. פתאום בא לי לסנן ולסנן, להתמקד רק במי שבאמת רוצה ומעריך אותי. פתאום נמאס לי להסביר את עצמי ואפילו לבטא את עצמי. פתאום... יכול להיות? לא, לא יכול להיות.

ערך עצמי?

זה הוא? הוא באמת כבר כאן? חשבנו שזה לעולם כבר לא יקרה. אבל גרגר לגרגר, ופתאום הוא מופיע, כמו הר שראית בין העננים במסע הארוך והמפותל שאתה עדיין בו. והוא יעלם מאחורי הפיתול בדרך, ואתה עוד תשכח שהוא שם. אבל הוא שם ואתה יודע שהאגדות לא שיקרו.

ולפתע עכשיו גם אין לי סבלנות בכלל למי שאין לו עניין בי. אני טובח ברשימת החברים בפייסבוק ללא רחם, ומוחק מספרים מהטלפון, ומרגיש שזה מרפא ומחדש. מרגיש כל כך נקי.

אז אני מלא בוז למי שביליתי סכום מצטבר של חודשים מחיי בלהיות ושאט נפש כלפי מי שרוצים שאמשיך להיות ההוא בשבילם. וכעס אוטומטי על כל דחייה, אבל הבנה שהרבה יותר מחצי מהזמן אין לי ולה שום סיבה להכיר.

ועוד משהו קטן

אבל חשוב

כדי לסיים חיובי

עדיין, גם את החדווה של להכיר ולחקור אנשים חדשים.

כי אחרי הכל

שווה להכיר אותי

והלב שלי רואה כל כך הרבה אנשים ששווה להכיר.

(C) כל הזכויות שמורות ל-RAJARAJ