בעבר חשבתי שנשים אין אוהבות גברים, הן לכל היותר נענות להפצרותיהם של הגברים להיות איתם.

זה החל בתקופת הצבא, לאחר שעזבה אותי אהבתי הראשונה, אותה אשה שלראשונה הרגשתי מה זו אהבה. היא מעולם לא אהבה אותי ומעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.

לאחר מכן בצבא רציתי קשר עם אשה. לשמחתי בבסיס בו שירתתי היו לא מעט נשים (יחסית).

ניסיתי ליצור קשר עם כמה מהן, ממש ללא בררנות, לא חשוב מי, כל עוד היא נראית סביר.

עם אף אחת לא הצלחתי ליצור קשר. גם אם הייתה פגישה או שתיים, הן תמיד דחו אותי.

בנוסף לכך שמעתי על כל מני מקרים של נשים שהתלוננו או דחו גברים מאחר שהם הטרידו אותן.

כך הגעתי למסקנה שנשים בעצם אינן אוהבות גברים.

בנוסף לכך ראיתי את היחס הטוב יותר לנשים מצד הצבא והגעתי למסקנה שלא רק שהן לא אוהבות אותי אלא שהן עליונות עלי, הרי אני צריך לחזר אחריה ואז אולי, רק אולי היא תענה לחיזורים שלי.

לאחר מספר שנים (שימו לב, שנים) שמתי לב שזה לא לחלוטין נכון, נשים כן אוהבות גברים, נשים כן רוצות להיות עם גברים והן גם נמשכות לגברים (את זה איני מבין עד היום).

זה גרם לי לחשוב שוב על המסקנות הקודמות שלי. מה שהביא אותי למסקנה שרודפת אותי עד היום, שבעצם אני הוא זה שנשים לא אוהבות.

נשים אוהבות גברים אבל לא אוהבות אותי!

עד היום היו מספר מועט של מקרים שנראה שנשים נמשכו אלי. למעט זו שאני איתה עכשיו, מעולם לא הייתה אישה שאמרה לי "אני אוהבת אותך". האמת גם זו לא ממש אמרה זאת במילים האלו.

בקיצור נשארו מספר תעלומות לא פתורות בנושא יחסי נשים גברים ויחסי נשים אלי בפרט:

1. מדוע נשים אינן אוהבות אותי?

2. כיצד בכלל יתכן שנשים נמשכות לגברים? (מה מושך בדוחים האלו?)

העובדה שנשים מעולם לא אהבו אותי או לא אמרו לי זאת, גורמת לדעתי לכל החרדות שיש לי בקשר הנוכחי, לחרדות כמו שתוארו בפוסט הקודם.