הפסקות השאיבה בזמן התורנויות הארוכות הן הזמן היחידי בו היא יכולה לשבת מעט בשקט. לתת למאורעות החודשים האחרונים לחלחל אל התודעה. לנסות ולעכל איפה הייתה, ולמה הפכה. כולם אמרו לה שיצאה מדעתה. גם להמשיך להיות אחות בבית חולים וגם להפוך להיות אם חד הורית, נשמע לכולם כמעט בלתי אפשרי. "זה לא הוגן כלפי הילד" היתה תגובתה הראשונה של אימה כשבישרה לה על ההריון, וכל נסיונותיה לגלות מי האב, עלו בתוהו. אימה הטיחה בפרצופה את כל מה שחברותיה לא יכלו לעשות, את כל מה שהאנשים מסביב, רצו לומר, והעדיפו במקום זאת לחייך ולהישאר בצביעותם. קולות המשאבה החד גוניים, החלב הנוטף אל הבקבוק, מחזירים אותה לאותו ערב. הוא היה מדהים. נפגשו לבליינד דייט דרך חברה של חברה. לבית הקפה נכנס עלם חמודות, שסובב ראשים רבים. הוא אמר באותו ערב את כל הדברים הנכונים. עשה את כל מה שצריך לעשות, ופרט בעדינות על מיתרי הביוץ של גילה המתקדם. האינטואיציה הנשית שלה זעקה מתוכה: 'זה לא האחד'. והאמא המסתתרת בליבה עלתה פורצת, מביסה את האישה, משחרת לטרף. לוכדת בציפורניה את הקורבן. הבקבוק נאטם ונכנס למקרר עד סוף המשמרת. אליו יצטרף אחר כך עוד אחד. הוא המשיך להתקשר, והיא, כשידעה שהשיגה בוודאות את שרצתה, הסבירה לו שזה לא ילך. נפרדה, וניסתה לשכוח. שלושים ושבעה שבועות מאוחר יותר, חיבקה אל גופה את בנה הקטן. קמה אליו לילה לילה, מייחלת לעזר שכנגד, אבל יודעת שעשתה את הדבר הנכון. השבועות חלפו מבעד למסך עייפות. מסך שניתק אותה מן העולם, קושר אותה בעבותות לבנה היחיד, היונק את חייו מימנה, ומותיר אותה מאושרת ומובסת. כשהגיעה העת לחזור לבית החולים, הופעל המערך המשפחתי שימלא את מקומה בין המעון למשמרות. מתגברת על עייפותה, שואבת את חייו לבקבוקים הקטנים, ומאפסנת במקרר עד לסוף המשמרת, מנסה להיאחז בשגרה, כבמוצא השפוי היחיד. הימים והבקבוקים רדפו זה את זה. העולם מחוץ לעולמה המשיך לנוע בלעדיה, והיא איתו, בין לבין. נהנית מן הרגע, מחשבת את דקות השינה לאחור, חווה את חיוכו הראשון, ההתהפכות והזחילה. לבדה. ואז פרצה המלחמה. המשמרות התארכו, ואמא גויסה בצו שמונה. היום והלילה התחלפו במהירות. שאיבות קצרות, הפוגה קצרה, והמשמרת שמשאירה את בנה בלעדיה. שעה ועוד שעה. בתוך הסערה, ייחלה לאתו צליל חד גוני של המשאבה. המכשיר שחייב אותה לעצור ולו למספר רגעים ולנסות להסתכל על הכל מהצד. עד אותו יום שבו הגיע החייל ההוא. כתמי דם גדולים מכסים את גופו. פניו שחורים. הדיווח לא מבשר טובות. חייל בלי שם. לרגע פקח את עיניו, מסתכל לחלל מבעד לריק. השניות הבודדות האלו הספיקו כדי שתבין. נאחזה בשולי מיטתו. פרקי ידיה מלבינים מעוצמת האחיזה. מבעד למסך הערפל שכיסה אותה ראתה את עיניו של בנה. את עיניו של אביו. הימים הבאים עברו במערבולת רגשות. נעה בין עיניו הפקוחות של בנה, לעיניו העצומות. מחיוניותו של האחד לחידלונו של האחר. מהלכת כאן אך לא נמצאת, מעבירה את היום בשיוט אוטומטי, המילים מסביבה מחליקות על לחייה, לא חודרות אל הבנתה. מניקה את בנה המכוסה דם. מטפלת באביו התינוק. כשפקח את עיניו לראשונה הייתה לצידו. הוא התבונן בה, והיא חיפשה את המבט המזהה בעיניו. שיחררה אנחת רווחה, כשאותו המבט לא היה שם. באותו רגע הפכה להיות האחות שמטפלת בו. והוא הפך לחייל הפצוע, אחד מני רבים, זה שמביט בה בעיניו של בנה. במשמרות הארוכות והשקטות, הוא סיפר לה על חייו, והיא על שלה, מתאימה את הפרטים לצרכיה. מקשיבה לחלומותיו, נזכרת באותו לילה אחד שלה איתו. נעלבת שלא זכר. מתנחמת ששכח. וכך דיברו ודיברו, אל תוך הלילות השקטים, בין חבישה לחבישה. בין טיפות החלב הנשאבות אל שעון החול של חייהם, של עיניהם המתבוננות בה. אלו המזהות ואלו שלא. דיברו על המרוץ של חייה, על חייו שהשתנו, על גופו המתאושש. וכשהגיעה העת לשאוב את חיי בנה שוב אל תוך הבקבוק הקטן, קמה מעל מיטתו, מבטיחה לחזור מאוחר יותר. כשפנתה אל הדלת קרא אליה, לרגע של גילוי לב נדיר . "את יודעת" אמר לה פתאום. מביט בה במבט נוגה ואחר "על הכאבים כבר למדתי להתגבר. על הצלקות, על חיי שהשתנו. אבל דבר אחד גומר אותי. העובדה שאף פעם לא אוכל להביא ילדים לעולם". |