"המורה שלי לחיזור הוא ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק", אומר לי רועי, מדריך ב-Love Academy, ומיד יוצר אצלי קונוטציות של קרנפים גונחים בעונג ולטאות עם מבט מסופק על הפרצוף.

אבל מה שרועי אמר אחרי זה כבר היה יותר הגיוני: לכל יצור בעולם יש ריקוד חיזור משלו, ריקוד של התקרבות והתרחקות, של נגיעה חטופה ובריחה, וזה כולל את בני האדם.

הנושאים אליהם נחשפתי ב-Love Academy התחברו ישירות למשהו שחשבתי עליו מזמן: התרבות שלנו צבועה, היא דוגלת בערכים נעלים של כנות ואהבה, היא מספרת לנו סיפורי סינדרלה על אהבה מדהימה ממבט ראשון, נעלה מעולמנו החומרי והשטחי, על רגישות ופתיחות המנצחים הכל. בפועל, בעולם שבו "בסיס שני" הוא סקס אנאלי עם ויברטור, ותיכוניסטים מדסקסים את הגישה האופטימלית לגירוי הדגדגן (בכיתה ט' חשבתי שזה קשור לדגדוגים), אין עוד מקום לתמימות, לסגירת עיניים ילדותית ולאמונה עיוורת בסינדרלה ש"עוד תבוא". יותר מזה - אנחנו חיים בעולם האמיתי, עולם שבו גם לבני האדם יש ריקוד חיזור. האם זה כל כך נורא?

הגישה הרווחת היא שריקודי חיזור למיניהם באים בסתירה לרומנטיקה ולאהבה טהורה, שלא זקוקה לריקוד שכזה. לרובנו ישנה פנטזיה - שני זוגות עיניים נפגשות, חיוך מאושר על השפתיים כי החיפוש הסתיים, הלב מפרפר כי הרגע המיוחל הגיע, העולם נעלם ברקע ורק אנחנו קיימים, נסיך ונסיכה בעולם קסום. היא תאהב אותי כי אני גלוי, פתוח, חכם ומצחיק. אנחנו לא נשחק משחקים מפגרים. אנחנו נתבונן זה בעיניה של זו ונדע שאנו משלימים אחד את השני.

המילה "משחק" מיד מעלה קונוטציה של מניאק ציני שמשחק עם בנות תמימות ומנצל אותן רק כדי לשבור את ליבן. אבל אחרי הרבה התנסויות חדשות שנבעו בין היתר מאותו בית ספר מדובר, הגעתי לאחת המסקנות המרעישות בחיי:

למה אנחנו תקועים בעולם האגדות ה"נעלה" שלנו? ריקוד החיזור הוא יפה, הוא רומנטי, הוא מבוך שיש לפצח, הוא עושה את החיים יותר מעניינים, יותר מרגשים.

לפני זמן לא רב הייתי אומר לעצמי שאם כך מאיה מתנהגת, סימן שהיא לא רואה מה אני שווה, וזה סממן מובהק לכך שהיא סתם עוד בחורה שלא מתאימה לי. רוב הסיכויים שהייתי צודק.

אבל אחרי ההארה שלי, אחרי שהבנתי כמה ילדותי הייתי, פתאום הסתכלתי על זה בעיניים שונות לגמרי. הבנתי שפספסתי פה רגע פוטנציאלי, רגע יפה של אינטימיות וקשר, אפילו רק רגע חולף. פספסתי כי אני ילד, כי היא מרגישה בטוחה ליידי, כי אני לא מאתגר אותה, כי אין בי מסתורין.

אני כבר יודע איך ליצור את אותו המסתורין, למדתי לשחק את המשחק, אבל עד לא מזמן לא חשבתי על זה אפילו, כיוון שנגעלתי ממנו. ראיתי במשחק חוסר כנות. התעקשתי להתנהג "בטבעיות", "כמי שאני" (אך האם זה מי שאני רוצה להיות?) - אדם פתוח, קצת שטותניק, מצחיק וציני, ישר, משרה ביטחון. פתאום התבוננתי בחיי וראיתי רצף אינסופי של פספוסים כאלה, ויתור כמעט מודע על רגעים יפים, שכנוע עצמי וחוסר יכולת לראות את החיים כפי שהם. לא הייתי מוכן להודות בכך שאני חי בעולם אמיתי ולא בתוך עולמי הפנימי, ובכל זאת יש בעולם הזה דבר שנקרא "חיזור".

אילו הייתי שותק קצת יותר, מתבונן בה עוד שנייה בחוצפה, מצחיק אותה פחות אך מעורר אותה יותר, אולי היא היתה יוצאת איתי.

היינו הולכים לבית קפה נחמד, מתבוננים אחד בשני, צוחקים יחד אך לא יותר מדי, מדברים בכנות אך לא מגלים הכל. היינו יוצאים לטיול בטיילת, מתנשקים קצת על החוף, מתחבקים, מחייכים. אולי אפילו הייתי מגיע לביתה, אולי ואולי ואולי. אולי אנחנו בכלל לא מתאימים, כמו שבטח צדקתי, ואחרי שבועיים נאבד את החשק, נסתכל בזלזול אחד על השנייה, וניפרד כאויבים ולא נדבר יותר לעולם.

אבל אף פעם לא אחווה את הרגעים האלה איתה, הם גוועו לפני שהספיקו להתממש, עוד רגעים אבודים בסדרת רגעים אבודים, כי לא הייתי מוכן להתפשר, אפילו לרגע אחד, על "מי שאני". כמה רגעים מיוחדים הביא לי "מי שאני" במהלך חיי? האם "מי שאני" זה לא סתם תירוץ לכישלונות? ("הבנות האלה! רוצות מניאקים ולא אותי- הבחור הטוב...").

אם כן, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן להתבגר, לצאת מפנטזיות ילדותיות ולעבור לתפיסת מציאות בוגרת יותר. החוקים של החיזור מסובכים יותר מהפנטזיה, אבל רומנטיים הרבה יותר. כל אחד מאיתנו הוא מבוך שכיף לפצח, עולם נסתר של רגשות ומחשבות, משברים ורגשות נחיתות, התעלות ורגעי זיכוך רגשות, חומות, צלקות ושברים, נקודות אור וחושך. למה לא להיות קצת יותר מסתורי, למה לא לגרום לבחורה להתרגש ממך? למה לא ללמוד ליצור סקס-אפיל, למה לא ליצור חומה שהבחורה תצטרך לעבוד כדי לפצח, ואתה בתורך תפצח את החומה שלה?

זה הכל חלק ממשחק החיים המרתק שלנו. שמא נוותר עליו בשביל לחלום על אהבה מושלמת ממבט ראשון, שפשוט לא קיימת בעולם שמחוץ לאגדות? הרי אל תשכחו שהחומות נידונו ליפול בכל מקרה, ואם הקשר מוצלח, אז הכנות, הפתיחות ולבסוף האהבה יגדלו מתוך ההריסות.