עוטה שוב את השריון שלי.

קשוחה.

אמנם בלי סוס, אבל שוב בדרך.

מביטה ישירות אל תוך עיני הפחד.

שמחה שהוא לא שלי.

נכון. הוא מכאיב.

הפחד של אחרים.

שורט. מפתיע ובוודאי שמאכזב.

אבל לי יש שריון וגם קוד התנהגות אבירי.

שמחה שהוא שלי.

הרי  פחד הוא לא אופציה.

והרי בדרך, בוודאי מחכים אבירים ואבירות.

אנשים טובים, אמיצים,,

שגם עבורם הדבר הזה, העכור והמשתק, הקרוי פחד

לא קיים.

אז אני שוב מטיילת לי.

שומרת על עצמי.

זהירה ומהורהרת.

מקווה שמהר מאוד תתחלף לה החרב בוורד יפהיפה וריחני

והשריון שוב יוסר...