כבר כמה פעמים כשניסיתי לבדוק מה אני רוצה (פריט מס' 3) צץ לי שאני רוצה את אמא שלי ז"ל, להזמין אותה לדירה שלי (היא תמיד חלמה שתהיה לה דירה משלה), לראות אותה משחקת עם הכלבה שלי ומדברת עם החתולות. הלילה, בטיול עם הכלבה, ניסיתי להבין מה בעצם אני רוצה. לא, אני לא רוצה שהיא תטפל בי. היא ממש לא ידעה לטפל. אני אפילו לא רוצה שהיא תבשל לי אפילו שהיא בישלה מצוין. זה תמיד היה מלווה במטבח מוכתם ודביק. לפני כמה ימים קראתי אצל אחת מחברותי לאתר שהיא היתה רוצה שאבא שלה ז"ל יתגאה בה, אבל אצלי זה גם לא זה. כשאמא שלי היתה גאה באחת הבנות שהופיעה בהצגת בית הספר היו יורדות לה דמעות ואני לא רוצה לראות אותה בוכה. הבנתי שאני לא רוצה את אמא שלי בתור האדם הבוגר והאחראי, אלא להיפך, אני רוצה לשמח אותה כמו שמשמחים ילדה קטנה. לתת לפנים המנומשים שלה לעטות מבט מבויש ולפיה המרוח באודם שיוצא מהקווים לצחוק במבוכה.  

תמיד אמרתי שבשונה מרוב האנשים, שלפני שיש להם ילדים הם חושבים על ילדים כמשהו חמוד וקליל, אני ידעתי מאז גיל תשע, כשנהייתי דודה, כמה קשה לגדל ילד. אמנם הייתי מאוד נלהבת לשמור על אחייניתי, לטפל בה, להחליף לה חיתול (כזה מבד, שהיה צריך לדעת לקשור), אבל כשאחותי השאירה אותה אצלנו, אז לעת ערב, הייתי מתחילה לבכות מרוב תשישות. אז, אמא שלי, שלא בדיוק ידעה אפילו לקשור חיתול בלי שהוא יגלוש מכל הצדדים של המכנסונים, היתה מנסה לנחם אותי. משום כך אני נוהגת לומר שאת תפקידי כאמא עשיתי כבר בגיל תשע ולכן לא היה לי צורך להתנסות בזה שוב.

הלילה, כשהכלבה שלי טופפה ברגליה הקצת גדולות מדי על עלי הצפצפה המרשרשים, חשבתי על כך שהייתי אמא לא מגיל תשע אלא מגיל קטן הרבה יותר. אמא שלי היתה ילדה מנומשת וחמודה ואני הייתי סוג של אמא בשבילה, לפחות במובן זה שהייתי צריכה לנחם אותה (על כך שאבא שלי עזב, על כך שהיא היתה צריכה לעבוד עד שהרגליים שלה היו מתנפחות, על חנווני שרימה אותה בעודף). זה לא שלא ידעתי את זה כבר שנים, אבל הלילה הבנתי שכך בדיוק אני רוצה לראות אותה שוב, כאותה אמא שהיתה מלקקת בהחבא סוכריות על מקל, אדומות, עשויות סוכר שרוף.