לקח לי כמעט שבוע, אבל הצלחתי סוף סוף למצוא ניסוח מתאים לתחושה שלי מרשימת המועמדים לאוסקר השנה. אני מאוכזב, כמו רבים, אבל גם רואה בכך התפכחות מדהימה מהאשליה שהאקדמיה נמצאת במסלול של שינוי. אחרי הבחירות הפחות "אוסקריות" של השנים האחרונות, כאשר העימות החזיתי בין "ארץ קשוחה" ו"זה ייגמר בדם" בשנה שעברה מהווה את השיא, הציגה השנה האקדמיה רשימת מועמדים שכאילו נלקחה מתחילת העשור.

בנג'מין באטן ונער החידות הם הסרטים הראשונים מזה ארבע שנים שמועמדים ליותר משמונה פרסים. אחרי ששמונה הפך ל-13 החדש, הצליחו שני אלה לעמוד בראש הרשימה עם מספר דו ספרתי של מועמדויות. אם האביר האפל היה מועמד על תסריט/בימוי/סרט, כנראה שהיה מצטרף למועדון, מאחר ויש לו שמונה מועמדויות גם ככה.

שני הסרטים שהיו אמורים לייצג את המעבר של האוסקר לטקס שמצדיק את גדולתו המלאכותית, הם וול-E והאביר האפל. שני אלה הגיעו לשילוב הנדיר ממנו עשויות קלאסיקות מודרניות: הצלחה אדירה הן בקופות והן בביקורות. כשסרט אנימציה וסרט קומיקס קיציים הם הסרטים המוערכים ביותר של השנה, ברור שעולם הסרטים עבר שינוי. חרף העליה המתמדת בפיראטיות, יותר אנשים הלכו השנה לקולנוע מאשר בכל שנה אחרת בהיסטוריה. בין האחראים לכך היו איש ברזל, ארכאולוג מזדקן, רובוט מאוהב ובאטמן.

ההפתעה הגדולה היא המועמדות של "נער קריאה". לא ממש ידעתי מה לצפות מהסרט הזה, מכיוון שידוע עליו מעט מאוד. המועמדות של סטיבן דאלדרי מציבה אותו עם רקורד (כנראה) חסר תקדים של מועמדות לאוסקר על כל שלושת הסרטים הראשונים שביים. זה גם מלמד מה סוג הבמאים שהאקדמיה אוהבת במיוחד. מצד אחד, בוחר תסריטים מיינסטרימיים ומרגשים, שאינם ממציאים את המצלמה מחדש. מצד שני, שומר על רמה גבוהה של אסתטיקה ועושה את המקסימום מבלי לחרוג מחוקי המשחק המקובלים. הגילוי שאנתוני מינגלה וסידני פולאק (שניהם ז"ל) מועמדים כחלק ממפיקי הסרט, אולי מסביר את העליה המפתיעה בכמות הקולות שקבל.

בעוד "נער קריאה" נהנה מהספק (אולי הוא סרט מצוין, אין לי מושג), "פרוסט/ניקסון" סופג ממני הבעת גועל מתמשכת. זה לא סרט גרוע, אבל כמו בנג'מין באטן, מדובר בתסריט נוסחאתי שראינו כבר בלא מעט מועמדים מהעבר ונדמה כאילו האקדמיה העדיפה להצביע לו במקום לגלות פתיחות לז'אנרים פחות מקובלים, כמו סרטי קומיקס וגיבורי על. ההבדל בין בנג'מין באטן ופרוסט/ניקסון הוא שאת הראשון ביים במאי שאני מאוד מעריך. דיוויד פינצ'ר היה ראוי בעיני לזכות באוסקר כבר לפני תשע שנים, על "מועדון קרב". האקדמיה התעלמה ממנו במשך שנים, עד שעשה את פורטס גאמפ 2. אני מצטער, אבל כאוהד נלהב של פינצ'ר, הייתי מעדיף שיתעלמו ממנו שוב מאשר שיקבל מועמדות דווקא על סרט שלא דומה בכלל לסגנון האפל והמאתגר מחשבתית שלו. את רון האוורד, לעומתו, מעולם לא אהבתי. אני מאלה שמאמינים ש"נפלאות התבונה" לא זכה באוסקר כי היה הסרט הטוב ביותר של השנה, אלא כי היה הסרט הנוח ביותר לעיכול. גם "פרוסט/ניקסון" סרט נוח לעיכול, עם צד אחד שאמורים להזדהות איתו ואחר שמייצג את כל הדברים השליליים שאפשר לתקן בעולם. האוורד מתמחה בסרטים כאלה ובעוד אין לי בעיה שיתנו מועמדות לקראוד פליזרים ("נער החידות ממומביי"), יש לי בעיה כשהפרס החשוב ביותר בתעשיית הקולנוע ניתן לסרטים שנראים כמו העתק של זוכי עבר.

למי שחשד, אין לאכזבה שלי מהתוצאות שום קשר לנבואה לאוסקר. השגתי 64% אחוזי הצלחה, שזה רק טיפה פחות מהשנתיים האחרונות (66%-67% בשתיהן). אני מאוכזב כי אחרי שהתרגלתי לצפות מהאקדמיה לחדש ולהפתיע לטובה, באה השנה הזו, בה יצאו יותר סרטים משמעותיים בקיץ מאשר בחורף, אבל האוסקר נראה יותר מתמיד כמו בועה. האולפנים הם שוב אלה שמכתיבים מה יהיו הסרטים החזקים באוסקר והאקדמיה שוב בוחרת בסרטים שאין בהם שום יחוד או חידוש. דווקא כשיש הזדמנות מצוינת להעניק מועמדות לסרט קומיקס ו/או סרט אנימציה, האקדמיה כאילו מוחקת את חמש השנים האחרונות ומצביעה רק לדרמות חצי תקופתיות שיצאו לקראת סוף השנה. במצב הנוכחי, "נער החידות ממומביי" חייב לזכות בכדי שתהיה תחושה של קשר כלשהו בין האקדמיה לבין העולם החיצון. אם סרט אחר יזכה, האוסקר חוזר להיות מועדון אקסקלוסיבי למוזמנים בלבד, שמחלק את תעשיית הסרטים למעמדות של מקובלים ולא מקובלים.