אני מקפסט לכאן תגובה (המכילה ספוילרים) שכתבתי לביקורת על "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" בעין הדג. אחרי כל הטענות על כך שבנג'מין באטן נראה כמו שחזור קרוב מדי של פורסט גאמפ, עמדתי, בשלוש נקודות, על ההבדלים בין שני הסרטים.

"לא צריך לדעת שאותו אדם כתב את שניהם בכדי להבחין בהמון דמיון בין בנג'מין באטן לפורסט גאמפ. את רוב הדברים כבר ציינו, כמו הקשר לדמות האם, הגיוס לצבא וסיפור האהבה מרובה השנים. לכן, אתפלפל לרגע דווקא על השוני בין שני הסרטים:

•קודם כל, הדמויות הראשיות שונות לחלוטין. למרות מאפיינים שטחיים דומים (מחלה, מבטא דרומי), ההתנהלות שלהם שונה לחלוטין. פורסט גאמפ הוא דמות פסיבית שלאורך רוב הסרט, פשוט מגיב בטבעיות לאירועים סביבו. הוא נותן שיזלזלו בו (ה''כבוד'' לגיבור מלחמה לכסח את המדשאה) וכמו טפלון אנושי, שום רגשות אשם לא דבקים בו. הוא מסוגל להבין שמשהו רע קורה, אבל לא את ההשלכות (''אחרי כמה שנים, מישהו ירה בנשיא הזה''). העולם משתנה ללא הכר, אבל הוא נותר אותו פורסט. רק אחרי מותם של היקרים לו, כמו באבה וג'ני, הוא לוקח יזמה ומשקיע את ההון שצבר במעשים לא אנוכיים. הוא נותן כסף לאמא של באבה, למרות שלוטננט דן אומר לו שהוא משוגע והורס את הבית שג'ני גדלה בו, למרות שכבר אינה יכולה לצוות עליו לעשות זאת.
בנג'מין באטן עובר תהליך. החל מגיל ההתבגרות, הוא מתחיל ליזום יותר דברים. הוא מציע את עצמו לעבודה בסירה, מנהל רומן עם מרגלת אנגליה ומתפעל את הסירה די בעצמו בזמן קרב. למרות שכל הזמן הזה, מישהו נותן לו הוראות, בנג'מין עושה את הבחירה לציית, מתוך אינטרסים אישיים. כשהוא סוף סוף חי עם דייזי, נראה שבנג'מין הוא המוביל. הוא זה שדואג לה ולובש את המכנסיים בבית. בניגוד לפורסט, נראה שבנג'מין מודע היטב להשלכות של מעשיו. זה בולט במיוחד אחרי הריקוד הלילי, כשהוא מבין שהחמיץ הזדמנות להיות עם דייזי. מהסיבה הזו, הוא זה שעוזב את דייזי. ג'ני עזבה את פורסט וקראה לו לשוב רק כאשר הייתה זקוקה למישהו שידאג לילד. בנג'מין עוזב את דייזי כאשר הוא מאמין שלא יוכל לשמש אב לילדה. מרגע זה, הוא פשוט נעלם והופך לדמות פסיבית בחייה של דייזי. הם נפגשים שוב, אבל בנג'מין כבר לא יכול לעשות שום דבר כדי לשנות את המצב וחייב לקבל את הדין. בסופו של דבר, הוא הופך לילד חסר אונים בידיה של דייזי, שיא הפסיביות.

•ההיסטוריה של המאה ה-‏20 ממלאת תפקיד שונה לחלוטין בכל סרט. בפורסט גאמפ, ההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מהעלילה. פורסט מושפע ממנה ישירות ומשפיע עליה בעקיפין. הוא משנה את חייהם של אחרים ויוצר לפעמים אפקט פרפר שמורגש עד היום. בין אם מדובר בכניסה תמימה למכללה (או בית ספר?) לצד תלמידים שחורים, או בסיפוק השראה לג'ון לנון, מדובר באירועים משמעותיים שאומרים רבות לצופה המודרני.
הסיפור של בנג'מין באטן נפרש על פני תקופה ארוכה פי שניים, אולם נדמה כאילו רוב האירועים ההיסטוריים פשוט חולפים בשקט ברקע. אפילו האנשים שאיבד במלחמת העולם השניה, לא משפיעים במאום על התנהלותו העתידית (פורסט נעשה מיליונר בגלל החזון של באבה). רק דייזי יש לו בראש ואת שנות השישים ניתן לזהות, פשוט על פי השיער שלה והמוזיקה ברקע. אין קנדי, אין ויטנאם, אין אמנציפציה, יש רק בנג'מין ודייזי. בעוד פורסט גאמפ הוא אי של יציבות בעולם משתנה, בנג'מין לא מכליל בסיפורו את העולם שבחוץ. כל מה שחשוב מבחינתו, זה מה שקורה לו. ההבדל הוא, שוב, במודעות של הדמויות. פורסט לא מבין את מה שבאמת קורה סביבו, בנג'מין מבין ומתעלם. אם זה לא השפיע עליו ישירות, זה פשוט לא חשוב ושיקפוץ העולם.

•ביקורתיות. פה אולי נמצא ההבדל הגדול בין שני הסרטים. פורסט גאמפ הוא מבט ביקורתי על ההיסטוריה של ארה''ב. שוב ושוב, הוא מציג את אמריקה כארץ ששה אלי קרב, בה הכסף הוא ערך עליון וצריך להיות מפגר בכדי לא להבין זאת. אפילו היפים מנסים לקחת בכח את מה שלא ניתן להם (ג'ני, במקרה הזה). פורסט מייצג ערכים פשוטים שהאדם הממוצע ציני מכדי להתחבר אליהם. המפקד בטירונות אומר לגאמפ שהוא גאון, כי הוא מציית לפקודות בלי לשאול. האנשים שרצים בעקבותיו מחפשים אחד משני דברים: או מסר מחאתי/פילוסופי מתוחכם המסתתר מאחורי הרצון לרוץ (''סתם בא לי'' לא מתקבל כתשובה אמיתית), או לעשות קצת כסף ממרצ'נדייזינג. אפילו ג'ני, האהבה הטהורה בעיניו של פורסט, היא ווייט-טראש מסוממת שמתפשטת בבר חשפנות כי זו הבמה היחיד שהאמנות שלה מקבלת. היא מנצלת את פורסט ורוצה אותו רק כשהיא צריכה משהו. אני לא טוען שהיא לא אוהבת אותו, אבל מה שפורסט מחשיב לאהבת אמת, ג'ני מחשיבה לפנטסיה ילדותית. הוא משיג אותה באמת, רק כשהיא גוססת ממחלה אותה קיבלה בשל חייה המופקרים.
בנג'מין באטן הוא נטול ציניות באופן כואב. אין לו מה לומר על אירועי המאה ה-‏20 וגם הטראומה הטריה יחסית של הוריקן קטרינה, היא לא יותר מכלי סיפורי בחייה של ניו אורלינס. בנג'מין מוצג כאדם טוב, הרבה בזכות הערכים שקוויני הקנתה לו. נדמה כאילו יש קצת ביקורת על הכנסיה, כאשר הכומר מת במהלך מה שאמור להיות תצוגת שרלטנות, אלא שלא מופנית אצבע מאשימה כלפי אף אחד. מבחינת הנוכחים, אכן התרחש נס ואלוהים גבה את התשלום עבורו. בנג'מין מנהל רומן עם מרגלת, מסתובב עם פיגמי ששוחרר מגן חיות ומגלה שדייזי אינה תמימה וטהורה כפי שדמיין. בכל ההתנהלות הזו, אין אפילו רמז לכך שמשהו בתמונה הגדולה לא בסדר. הפיגמי נראה מרוצה מחייו באמריקה, המרגלת מגשימה את חלומה לחצות את התעלה בשחיה ודייזי היא דייזי. היא לא מייצגת דור שהלך לאיבוד, אלא פשוט מראה שבאהבה כמו במלחמה, אין דבר כזה שאין דבר כזה."