שמעתם על החייל הבדואי שנהרג אתמול במעבר כיסופים ומשפחתו ביקשה לא לפרסם את שמו?

חזק. מסתבר שבצבא משרתים בדואים שמתביישים להודות בכך בתוך הקהילות שלהם (האמיתיות, לא הוירטואליות). רוני דניאל אמר בבוקר אצל אברי גלעד, שחלקם ממש מפחדים לחזור בשישי למקום מגוריהם במדים, ובדרך הביתה מחליפים לאזרחי (האמת שהוא לא אמר "מקום מגוריהם", אלא "עיירה" כי איכשהוא הבדואים תמיד גרים בעיירות. מין סוג של הנמכה אולי? אני יודע, כי אני בעצמי באתי מעיירה, לא בדואית אמנם, אבל גם עיירה יהודית זה משהו).

וואלה. לא נעים. ככה סתם מתביישים להיות בשר מבשרנו? דם מדמנו?

לך תבין ערבים, כמו ילדים, מה שלא עושים בשבילם לא טוב להם.

מצד שני, מי שהיה ב"העיירה" רהט למשל בחמש השנים האחרונות שירים את היד.

המנהלת אצלי ביסודי היתה אומרת עכשיו בטון מאנפף: "אני לא רואה השתתפות".

כי באמת למה לנסוע לרהט? 

כדי להבין אולי כמה מסובך להיות ישראלי לא יהודי בארץ ישראל השלווה. כדי להבין את הדילוג המפותל בין אחיו היהודים לאחיו הלא יהודים של חייל צה"ל הלא יהודי.

לא נעים להיות לא יהודי כאן. מאיפה אני יודע? אני לא יודע, אני סתם ממציא.

אני הרי יהודי בכל רמ"ח אברי, כולל החיתוך הקטן ההוא ביום השמיני.  

אבל אני חש.

למזלנו, עוד מעט אף אחד לא יצטרך לחוש אי נעימות. כי תיכף בא ליברמן עם האג'נדה מרחיקת הלכת שלו (מרחיקת הערבים בעצם), ואז, כמו שאמרו טובים ממני, תהיה לנו בובה של מדינה.

 עשיתי לטור במעריב עבודה ליום שישי, אבל החליטו לא לפרסם אותה, אז אני מצרף אותה כאן. 

בתמורה, החלטתי להרחיב את גבולות הקמפיין של ליברמן - אבל בשביל זה תצטרכו לחכות למוספשבת של מעריב ביום שישי.

שאו ברכה.