חלפו כמעט כשנתיים ממאי ההוא.

איזו חוויה היתה זו.

סגרו נתח כביש ראשי מקיבוץ רגבה ועד ראש הנקרה ואנו, מאות רוכבים מכל קצוות הארץ, דיוושנו אל מורד הניקרה כאשר אנו מפלחים בגלגלינו את לב נהרייה, אכזיב ועל רובנו מרוחים חיוכים מתנוך עד חוצה תנוך שני.

קבוצות מאורגנות, נכים על אופניים מותאמים, ילדים, ילדים בני שבעים פלוס ובעיקר המון רצון, רצון טוב להזיז הרים.

לא את אלו הגליליים, שסבבו אותנו מכל עבר, שלהם תדאג הגאולוגיה.

אנו רצינו להגיע לדעת הקהל ובעיקר לראשים הגדולים, אלו שבטח עכשיו כשבוע וחצי לפני הבחירות יהפכו קשובים מאוד לדקה וחצי שתיים, עד אשר יצליחו לרפד להם כיסא יפה ומדוגם בראש הפוליטיקה הישראלית המצחינה.

דיוושנו בעבור שיחרורם של שלושה: גודלוואסר ז"ל, רגב ז"ל ויבדל לחיים ארוכים גלעד...גלעד שממזמן כבר איננו רק שליט של נעם ואביבה, הוא גלעד של כולנו ולבן שלנו אנו אף פעם לא קוראים בשם משפחתו, היחסים אינטימיים מדי בעבור זה.

הגענו לאנדרטה שעל חוף הים השוכן למרגלותיו של הצוק רווי הניקרות ושירת ה'אנפלאג' האקוסטית של דודי לוי פילחה את אויר החוף הלח:

"לנצח טוב לי שאת כאן....

לנצח אין איתך די זמן...

...את כל הזמן שבעולם"

אבל אין יותר כל זמן שבעולם, לא נותר עוד זמן כלל, כל יום שעובר מרחיק את גלעד מאיתנו עוד צעד ועוד שעל ואנו רוצים אותו בריא...את צלקותיו הפיזיות והמנטאליות נדאג לחבוש וללטף, רק תחזירו אותו אלינו, כדי שבפעם הבאה נדווש איתו לכל מקום אשר ירצה, כדי שיחווה חופש מהו, נסגור בעבורו צירי תנועה מובילים עוד יותר ויהיה לנו את כל הזמן שבעולם, רק שישוב אלינו...

ומי יתן וכמה ימי החסד הפוליטים עד לבחירות הבאות יביאו איתם מוטיבציות זמניות לכשיהיו, אך כאלו שתשבנה את בננו לגבולנו.

גלית