אותו בוקר היה ברור כי היום שמוצמד אליו יהיה שונה. משום מה, לא זכור לי כיצד החל כל העניין. אבל בטוח שעניין זה יכול להשפיע על חייו של כל אדם אחר. מיד נזכרתי בדבריו של אבי שבאו מתוך מטרה  לנסות להציע שיטות ודרכים כדי להתגונן בפני שיטות מקובלות של הונאה ו"טעויות" הנגרמות במהלך החיים  השוטפים. אבי לימד אותי כי כשיש לפניך בעיה מסוימת  שלב ראשון הפוך את הבעיה. לעיתים כשהופכים בעיה רואים אותה באופן נכון. מכאן כל הזמן ראינו את הבעיה בצורה הפוכה ולכן לא הצלחנו לפתור אותה. מכאן עולה אם יש בעיה, יש לפעמים להפוך את המצב אולי יתברר כי אנו טועים גם בכיוון של הפתרון.

פעמים רבות עשיתי שימוש בהצעתו של אבי. לעיתים מתוך גישה אוטומטית ולעיתים גם מתוך הכרה. אם להיצמד לאמת, לא נראה לי כי הרבה חברים שהמלצתי להם לעשות שימוש בדבריו של אבי, באמת הבינו במה דברים אמורים. נכון, לפעמים גם אני לא ראיתי את ההקשר הרלוונטי לדברים. אבל הבנתי את העיקרון הבסיסי שאומר אם יש בעיה, יש לפעמים להפוך את המצב אולי יתברר כי אנו טועים גם בכיוון של הפתרון.

רק המחשבה על אותו בוקר גרמה לי להבין כי מעולם לא יכולתי לטעות אלא כאשר לא התייחסתי להזהרות הלב".  ישנם כללים טכניים הטמונים בתוך כל טקס, לצד הכלל הטכני קיים הכלל האופרטיבי המיושם בפועל. מכל מקום התבנית המסתמנת מציגה הצטלבות של שני צירים עיקריים: ציר האמונה מול ציר הפעולה.

לפרוטוקול נאמר כי הבעיה שלנו היא קשה בהגדרה. כלומר, יש להסביר מכל מקום את הרעיון מתוך הבנה של המהות בהגדרה עצמה. כך, ההגדרה הופכת למלאכה הקשה ביותר בכל פתרון של בעיה.

לעיתים קרובות אנו כל כך מזלזלים במונחים עד אשר הגדרותיהם הופכים לעצם הבעיה הקיימת. למשל, תפיסת הדברים באורח כל כך דיכוטומי כאילו העולם בנוי בשני צבעים בלבד, שחור מול לבן. אמר פעם מי שאמר כי אנו תופסים את העולם שלנו באורח בינארי. רוצה לאמור, במוח האדם ישנם שני מצבים כימיים או ביולוגיים או משהו אחר. מצב שיש בו חשמל המכונה אחד ומצב אחר בו אין זרם חשמלי ומכונה כאפס.

ע"פ מצב זה, נראה כי האדם חייב לראות את העולם דרך הגדרות מאוד ברורות כל כך. עד אשר תמה אני על המונח תבונה, כאשר השאלה הבלתי נמנעת היא האם תבונה בא מהמונח תבנית? זאת, הואיל ואנו מכניסים את העולם בו אנו חיים לתוך תבנית, קרי, הגדרה. השייכות לתבנית מסוימת מבדילה משהו אחד מאחר.

דבר נוסף בלתי נמנע כמעט הוא התפיסה החושית שלנו. כאשר אנו שומעים מונח מסוים, אנו באופן כמעט בלתי מודע מכניסים אותו לתוך התבנית אשר לדעתנו הולמת אותו. כך, העולם עשוי להיות מורכב משלושה סוגים של דברים. מתאים לתבנית, לא מתאים לתבנית וכן "עוף מוזר".

מהו אותו העוף המוזר?  זהו אותו מונח אשר אינו משתלב באף תבנית נתונה. לכן ניתן לאמור כי הנבון מתבונן דרך תבנית על העולם הסובב אותו. יודע כיצד התבנית בנויה ויכול לכן, לנצל את המבנה של התבנית לטובתו.

נראה כי לא סתם שורש המונחים הללו, או אפילו שורש הדברים, בעל צליל דומה. נבון, התבוננות, תבונה, תבנית, מבנה. יתכן כי יש כאן איזה שהוא דבר מה, אומנם לא דקדוקי גרידא, אשר מנסה לאותת לנו על איזה שהוא קשר.

כאמור, הנבון עושה שימוש בתבנית, אבל החכם הוא זה אשר בונה את התבניות עצמם. כמו כל דבר אחר, ישנו זיהוי משמעותי בין שני סוגים, כלומר, דיכוטומיה. חכם הוא הבונה של התבנית ואילו הנבון עושה בה שימוש. כיצד נבנית התבנית.

אפשר לתפוס את האדם כממוקם על אחד ההצטלבויות האלו. אדם יכול להחליט להיות משיק לאחד הצירים או להשוות לחייו איזה שהוא פרופיל המשלב בין שני הצירים הללו. האמונה של האדם ביכולתו להשפיע על חיו ממריצה אותו לחפש תמיד שעיר לעזאזל.  שעיר לעזאזל שכזה הוא למעשה השטן. שטן, כשמו כן הוא מפריע. כל ישות המפריעה לך להמשיך בדרכך, נקרא בשם זה...שטן.

כך לפחות חשבתי עד אשר נתקלתי פיזית עם אותה ישות. נסיבות היתקלותי עם אותה הישות, סמויים עד היום מעיני. אני חושב, שהיתי באותה העת עסוק בהכנות לקראת השינה , עת שראיתי לנגד עיני דמות בלתי מוגדרת אשר האפילה את החדר. 

למעשה, תמיד חיפשתי להיתקל באיזו שהיא ישות על   אשר אוכל לשאול אותה שאלות מהותיות ואשר בניגוד לשאר האנשים שהכרתי, יכלו לענות עליהן. מעבר לכך, חשבתי לעצמי כי התפיסה החושית המופעלת בזמנים כאלו, אינה יכולה אלא להתייחס לתוך המצב הנתון. במילים אחרות, אדם הנתקל בישות מסוימת שאיננה משתייכת לגלריה של יצורים אותם הוא מכיר או יודע על אודותיהם, יכולה להביא אותו לידי התנהגות אשר לא תמיד יוכל לצפות אותה מראש.

במקרה שכזה האדם עשוי לפעול באחת משתי הצורות השכיחות בהתנהגות הטבעית השוטפת שלו. דרך הפעולה הראשונית של האדם תהיה בריחה. זאת משום שאין מוחו מסוגל יהיה לעכל את הישות   המוזרה המופיעה לפניו. יתרה מזו, מתוך מגמת הבריחה ישנה מעין התעכבות על מנת לוודא הן את מהלך הבריחה והן את  פעילותו של הרודף. הנרדף לכאורה, כפה על עצמו את הבריחה. כתוצאה מכך, הנרדף מנסה לבחון ביתר תשומת לב את הבחירה שעשה עבור עצמו.

כאשר אדם בורח מדבר מה,  הוא מנסה לבחון את מכלול המשתנים העומדים לפניו. במקרה של בריחה גם המשתנים העומדים מאחוריו. הבריחה מעצם הפחד מלווה דרך קבע בשיקולים הנובעים מהפחד עצמו. עבור אדם פוחד, ישנם משתנים גופניים ומשתנים שאינם גופניים המעורבים בכלל תהליך קבלת ההחלטות שלו. שינויים ברמת הפחד, גורם לפחות לדעתם של המומחים, לשינוי בפיזיולוגיה של האדם. רמת האדרנלין בדם עולה דבר הגורם לאדם להפעיל מנגנוני הגנה פיזיולוגיים שונים אשר מטרתם בראש ושראשונה לשמר את החיים. כל מצב שמאיים על הבריאות או משפיע לרעה על התפקוד, כולל פציעה, מחלה או דאגה. נוכחות צורה אחת של לחץ נוטה להפחית את התנגדותו לצורות האחרות. לחץ מתמשך גורם לשינויים במאזן ההורמונים בגוף.

מאידך, ולפעמים תוך כדי, האדם מפתח לעצמו גם מבחנים נוספים מעבר לאותם שינויים פיזיולוגיים. למשל, האדרנלין גורם כידוע להזעה אשר לכל הדעות היא אינה מריחה טוב. זהו מנגנון הגנה שטבוע בטבע כדי להרחיק את הטורף ולמנוע ממנו לגעת בטרף מריח בלשון המעטה לא טוב. דווקא מנגנון כזה, עשוי לעיתים קרובות להסגיר את הנרדף. זאת משום שהרודף, צריך רק להריח את ריח הזיעה הלא נעים כדי למקם את הנרדף באתר הסתתרותו.

באמת "מעשה שטן", במקום שאדם הנרדף יוכל להיטמע בתוך מקו המסתור והמחבוא אליו הוא נכנס, אלא הריח אותו מפיץ הגוף כדי לגרום לטרף להיהפך ללא אכיל מצביע בברור על מקום המחבוא. כך, הטורף, הרודף מתמקד באתר המחבוא בלי כל קושי. נשאלת השאלה, האם אותו נרדף יכול להסוות את ריחו בעת מרדף? התשובה לכך איננה ברורה דיה. לפחות בסרטים, הנרדף יכול להתחבא בתוך סבך העצים לצד הדרך מתחת לאף הרודפים אשר מסתובבים סחור סחור ואינם מאתרים את המחבוא.

תוך כדי בריחה מבקש האדם לאמוד הן את המרחק מהרודף והן את מצבו הכללי ביחס לטורף. על מנת לבצע שתי משימות אלו, של בריחה ואמידה חייב האדם למעשה להעדיף מעשה אחד על האחר. זאת, ביחס למשתנה הרקע השונים. במילים אחרות, אדם הנרדף הופך בהתאם לניסיון חייו, יכולתו המוטורית והקוגניטיבית למכשיר לפעילות שאיננה רגילה במושגי היום יום. כאשר אדם שכזה אומד נכון את כל המשתנים, הוא דווקא עשוי לברוח טוב יותר מאותה ישות הרודפת אחריו. אולם, כאשר הוא אינו יכול לאמוד נכונה את הדברים, הוא עשוי ליפול טרף.

במה דברים אמורים? מדובר למעשה בשני משתני רקע עיקריים הגוברים בכל הדברים על שאר המשתנים המשתתפים דרך קבע ב"חגיגת" הרדיפה. המשתנה הראשון הוא הגופני, פיזיולוגי והשני הוא האינטלקטואלי. כאשר המשתנה הגופני גובר, יש לעיתים סיכוי טוב יותר לברוח. אולם, כאשר המשתנה האינטלקטואלי גובר סוף המעשה מי יישורנו.  לעיתים אכן האינטלקט מציל את האדם אך לעיתים הוא גורם לו ליפול בפי הפחת. במקרה שלי, אני פערתי פה גדול והסתכלתי נכוחה בעין הסערה. החלטתי ככל הנראה לעשות שימוש באינטלקט ולא במשתנה הפיזיולוגי ולכן לא ברחתי או טמנתי ראשי בכר. כי אחרת כיצד אוכל להסביר את מה שהיה לאחר מיכן.

מולי ראיתי ישות אשר מלבד עיניה לא ראיתי דבר. לא בגלל שלא הרכבתי את משקפי אלא בגלל שלמעשה לא הייתה מולי דמות. לא יודע מדוע החלטתי לקרוא למושא העומד לפני ישות. אולי בגלל ההשפעה הבלתי מבוטלת של סרטי אימה ומתח הרבים שראיתי בחיי. יתכן גם, אם כי באותה המידה התצורה יכלה להיות למעשה פרי דמיון ותו לא. לא אלעיט את הדמות בסופרלטיבים אשר אינם יכולים ככל הנראה להשתייך אליה. רק אוכל לאמור כי ראיתי מולי עיניים והנחתי באורח כמעט אינטואיטיבי כי ניצבת מולי דמות אשר כיניתי אותה בשם ישות.