הקמט נכנס לחיי לפני שנתיים. אני דווקא לא מהאנשים שמסתכלים על עצמם בראי שעות, אבל יום אחד, כשהצצתי רק כדי לוודא שאין לי ירוקים בשיניים לפני שאני יוצאת מהבית, הוא התחיל לדבר אליי. בין גבותיי שנמרטו ביד אמן (מרגריטה), ניבט אליי הקמט כצלקת פעורה.

קמט של זִקנה, שם באמצע המצח, אות קין למי שהתיימרה לנצח את הזמן. הוא פצע את פניי ולא עשה רושם שהוא מתכוון ללכת לשום מקום. אימה חשכה נפלה עליי. זהו, אמר לי, גם זמנך הגיע. לשווא את מחפשת את יום אתמול כי עבר.

אבל כל החיים לפניי, ניסיתי להתווכח, אני עוד אשה צעירה. לא, פסק הקמט. זה רק בראש שלך. גופך הזקין ולא תוכלי להתכחש לכך. הבטתי בראי וראיתי בו אשה זקנה. מקומטת. ממש כמו בסרטים על אנורקטיות, בחורות שלדיות שמתבוננות בראי ורואות בו נשים שמנות. כך ניבטתי אל עצמי - קשישה מקומטת ומפחידה.

חברותיי צחקו כמובן, אמרו שאינן רואות את הקמט. אבל אני ידעתי שהן מגינות עליי, כמו תמיד, מפגעי החיים. חוסכות ממני את האמת האיומה. עברו עליי חודשים של גיהנום. שנאתי את עצמי ושנאתי לראות את עצמי בראי. 

באותה תקופה, עם הביטחון העצמי הזה, של עכברוש הביצות, עוד ניהלתי איזושהי מערכת יחסים. ממנה לא קיבלתי את החיזוקים ואת התמיכה שהייתי זקוקה להם. במקום להתחזק, נחלשתי, עד שיום אחד פשוט הפסקתי לנשום. כן, זה היה בנוף פסטורלי ואני קיבלתי התקף חרדה. 

שבוע אחרי כן כבר התייצבתי אצל הפלסטיקאי שלי, זה שהעלים ממני בכישרון את סימני הלידות. מחק את הקמט הזה - דרשתי. הרופא הטוב הסתכל בפניי בזכוכית מגדלת. יש משהו, אישר, אבל ממש מזערי... קולי עלה לטונים לא נעימים: השבר הסורי-אפריקני פעור לי במצח, ולך זו נראית בעיה מזערית?

הוא הסביר לי שיש עכשיו חומר מצוין, רסטילן, שמתמזג היטב בגוף, רק שמזרק עולה 2000 שקל, ושלקמט המפואר שלי נדרשת בערך טיפה. התענוג גם מחזיק הכי הרבה תשעה חודשים, כי החומר כאמור נספג בגוף. כמובן שלא היססתי. שילמתי את הכסף, הוזרקתי והתבוננתי בראי בסיפוק.

אני זוכרת שנסעתי משם מיד לבית הקפה שלי, שם ישבו ועבדו חברותיי ענת ודפנה, להראות להן את הפלא. תראו מה השתנה בי - אמרתי. הן לא הצליחו לגלות. גם לא אחרי רמזים. לאחר שגיליתי להן, איתרו את שתי הנקודות האדומות הקטנטנות של ההזרקות ולא הצליחו להסתיר את מבטיהן החומלים. אבל אני הייתי מאושרת.

האושר היה קצר. גופי "המצטלק יפה", לדברי הפלסטיקאי, שתה את החומר תוך חודשיים ולא נודע כי בא אל קרבו. כעבור חודשיים שוב צפה בי הקמט במלוא הדרו וצחק את צחוקו הרע.

אני באמת לא יודעת איך בנקודת השפל הזאת חזרו אליי פתע עשתונותיי ומתישהו הבזיק בי - ממש כמו נורה בסרט מצויר - הרעיון הגאוני לגדל פוני!

■ ■ ■

כאן עלול היה להיגמר הסיפור. אלא שהחיים הרבה יותר מפתיעים, וזה סוד קסמם, לא ככה?

לפני חצי שנה, כשהייתי כבר בשפל של הבור של התחתית, נתנה לי אמא שלי בעיטה חיננית בתחת ושיגרה אותי אל הפסיכיאטר הכי טוב ששמעה עליו.

אחרי אבחון, הוא רשם לי כדורים שהפילו אותי, כעליסה בארץ הפלאות, לשלושה ימים של שנת חלום נפלאה, שבהם התנקיתי מכל הרעל שדבק בי.

כשקמתי, התחלתי, לאט לאט, לחזור לעצמי, למי שהייתי מזמן. שמחתי לגלות שוב, אחרי שנים לא מעטות, חברה אהובה - זו שיודעת לצחוק על הכל ובעיקר על עצמה, שעניינים שוליים כמו קמט פה, צלקת שם, לא מטרידים אותה (פרט כמובן לסוגיות החשובות-באמת של גוון הלק), שמעיפה בנשיפה גברים לא-ראויים ושלא חוששת משום דבר ומאף אחד.

בערך חודש אחר כך עברתי במקרה מול הראי. למרבה הפתעתי, הקמט כבר לא היה שם. התבוננתי בריכוז - בכל זאת, יריבי הוותיק... אבל הוא באמת נמחק. נעלם. התאדה. 

בסוף הבנתי. זה בכלל לא היה קמט של זִקנה. עורי כמש מלילות רבים ללא שינה ומימים רבים של בכי. זה היה קמט של צער וכאב, תוצאה של משבר שעברתי וחשבתי שהתגברתי עליו, אבל טעיתי. זה היה קמט של הנפש. הגוף שלי בסדר גמור. עכשיו גם מה שבפנים ■

■ אשת החברה האמריקאית אוולין נסביט בתמונת דיוקן של ג'יימס קרול בקווית', 1900