אותה ישות הסתכלה עלי בעין אדומה על רקע ירוק כהה. כאשר האישונים שלה מצמצו עם כל רטט שעבר בי כמו זרם חשמל סטטי ופגע בדיוק במרכז הבקרה שלי במוח. למען האמת נבהלתי באופן בלתי רגיל. יחד עם הבהלה שאחזה בי, נזכרתי בביטוי שאימי הייתה אומרת באורח תמידי, "בהלה צהובה" במשמעות שהבהלה עשויה להביא לצהבת. המקור של הביטוי לא נהיר לי דיו. אולם, אני יכול לנחש ככל הנראה, שבעבר שייכו את הצהבת לבהלה שנגרמה לחולה.

זוהי בדיוק התחושה שחלפה בגופי בלא מודע באותו הרגע. לא ידוע לי מדוע העזתי לפתוח את פי ולנסות לדובב את אותה הישות. אומנם, זוהי איננה הפעם הראשונה בה אני אוזר אומץ למרות הנסיבות החמורות בהם נמצאתי. אולי, מערך הניסיונות המצטברים שהיו לי בחיי גרם לי להעיז. שאלתי באופן בלתי רצוני כמעט לזהותה של הדמות או הישות.

התשובה שקבלתי לא יכלה להיות נעימה כלל וכלל. "אני" פתחה הישות פיה ואמר,  "דרך קבע מכונה בעולמכם שטן" השלימה להפתעתי הישות את המשפט. לא ידעתי מה אני חש כמו גם לא היו לי המילים המתאימות לתגובה. וכי מה אומרים לישות שאינך רואה המזדהה בפניך כשטן? האם אומרים לו נעים מאוד שמי הוא פלוני אלמוני? או שמא אומרים סתם נעים מאוד? האם באמת נעים לפגוש דמות או ישות שכזו באמצע הלילה?

לא ידוע לי מדוע אך החלטתי לשאול שאלה שעמדה לי על קצה הלשון מזה זמן רב - ה"פולסה די נורא". "נקודת היסוד שלנו" פתחתי ואמרתי לישות, "היא שלכל אחד יש אדם השנוא עליו במיוחד". "לכן", המשכתי באותו הטון "אילו הינו יודעים לעשות "פולסה דה נורא", הינו אולי מתפטרים מכל האנשים השנואים עלינו".

למעשה רציתי לבטא בשאלה זו, אשר נשמעת יותר כהיגד איזו שהיא אמת מצטברת אשר יכלה אולי לפתוח מעין שיחת חולין עם הישות המכונה שטן. לא האמנתי כלל שהדיבור מהווה חלק בלתי נפרד מאותה הישות. זוהי אחת הסיבות העיקריות שחשבתי כי אני מדבר עם עצמי יותר מאשר עם צד ב' כל שהוא. מכן, גם השאלה שלי נשעה יותר כהיגד מאשר שאלה.

המתנתי זמן מה, שאיני יכול למדוד או אפילו לאמוד, על מנת להמשיך במשא והמתן הבלתי מאוזן שנקלעתי לתוכו. "אבל, אליה וקוץ בה", המשכתי, "אם לכל אחד יש אדם שנוא הרי סך כל "פולסה דה נורא" שיתבצעו יתנו תוצאה של אפס", סיכמתי בידענות סטטיסטית מסוימת.

משום מה, ההגיון הזה ברור לי לחלוטין. הוא מהווה מעין סיכום ידיעות ראשוניות במתמטיקה, סה"כ הפלוסים עם המינוסים שהם שווים בערכם המוחלט עשוי להביא לתוצאה של אפס. "נניח" ניסיתי להסביר לישות את דעתי,  "שאני שונא את פלוני ופלוני שונא את אלמוני ואלמוני שונא אותי. אזי, אני עושה לפלוני, פלוני עושה לאלמוני ואלמוני עושה לי". חייכתי בביישנות כיאה לאדם החש עצמו קטן יותר מישות הגדולה ממנו.

"מה התוצאה" ? שאלתי את הישות, "האם אני צודק בהנחת היסוד שלי שבגלל שכל אחד רוצה ברעתו של אחר, הרי למעשה הם יוצרים חוסר התערבות אלוהית בנעשה? "או שכולנו נמות" המשכתי בהסבר מפורט יותר, " או שיהיה למוציא אל הפועל של כל ה"פולסה דה נורא",  עבודה כל כך קשה שהוא יחליט לפתוח "מסלקה".

הישות טרם הועילה לענות לי אך היה נדמה לי כי חשתי בתגובתה מעין הסכמה שבשתיקה להסבר המפורט יותר שלי.

"כלומר," המשכתי בלי היסוס כמו אדם שקיבל עידוד ממקור בלתי נראה,  "המוציא אל הפועל יקיים מערכת כמו בבנקים. הוא יעביר מלקוח אחד לשני יאזן את הממצאים ויקבל רק את אלו הנוספים". מערכת של "מסלקה" כזו של פולסה דה נורא, עשוי בסופו של דבר להציג איזון כללי. כלומר, אף אחד לא יפגע מ"הפולסה דה נורא".

מכאן, לא הייתה ולא תהייה כל תועלת בלימוד המעשה של "פולסה דה נורא". כי אם אף אחד "לא יפגע" אזי מה הועילו חכמים בתקנתם?

מכל מקום, הבעיה נותרה בעינה ישנם כאלו החושבים כי בעזרת "מעשה כשפים" יהיה ניתן לשנות תוצאות במציאות.

מילא שיאמינו, אבל למה לפרסם את זה? אם במאה ה21-, אנשים עדין מאמינים ברוחות רפאים, שיבוסם להם. אבל להודיע ברבים כי הם "לא כל כך" זה גובל בפשע.

לעיתים קרובות אנחנו חדורים באמונות תפלות או כאלו שהן חצי תפלות, רוצים שיקרו דברים אשר דרך קבע או בדרך כלל אינם מתקיימים.

מדינת ישראל מוקפת אויבים גדולים ואויבים רעים. מדוע אם כן שלא נעשה שימוש בכלי זה, אם הוא "עובד" כדי לשחרר אותנו מהאויב?

למה צריך לקלל את הידיד כדי לרצות את החבר ולא לארור את האויב כדי לתקן?

לסיכום יש טעם בלימון.

אם לא נראה את הדברים נכון, לעולם לא נוכל להגיע לפתרון.

הבעיה אינה אנחנו, הבעיה היא הם.. האויבים יתמו ויהיה לנו טוב, לכן עשו שהם יגמרו..

כלל הנראה שהשתחרר לי איזה מעצור והתחלתי לבלבל בין היוצרות וערב מין שאינו במינו והישות המסתורית מסתכלת עלי בעינה ואינה אומרת דבר..