המקלדת, אותה מקלדת.
צג המחשב, אותו האחד.
אבל, פתאום הדה מרקר הזה נראה כל כך שונה מהנוף לו הורגלתי עד כה.
ואני יושבת וחושבת על זה שבא לי לכתוב כאן, אפילו רק בכדי לחוות את הכניסה אל תחומי פורטל חדש, אך משהו תקוע.
עיצוב של אתר חדש, הפנים שלכם שמגיחות אלי מצידו השמאלי של המסך, לאחר שהורגלתי למשהו הרבה יותר אינטימי (שאיפשר לי ישיבה מול מסך שדמה יותר לדף חלק) ופתאום אני רואה את ניקיכם ושמותיכם לצד תמונות, מנצנצים לי כל העת בצד ו...אוף זה מוציא מריכוז.
אז כן, הכל לכאורה כל כך דומה.
אני יושבת לי מול מסך ומקלידה את נישמתי החוצה, אבל קשה להתייחד עם עצמך, כי הכל כאן כל כך מאורגן, נקי, אלגנטי, ממש בא לי ללבוש שימלת ערב וללגוס נגיסות גורמה קטנטנות וקוקטיות מהמסך.
מוזר, שיניתי מקום לאחר שדווקא צברתי לא מעט מוניטין, טוב, רע, מכל מיני סוגים, אך צברתי שם, בדיוק כשם שצוברים כוכבים בכרטיסי אשראי...ומתברר שגם כאן כוכביה יש לו חשיבות רבה, אך בדיוק כמו בויזאות וישראכריות, כך גם הכוכביות כאן, הקשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט, גם פה בדרך כלל הן חסרות כל ערך מעשי, הן פשוט מעידות על קהל קבוע וחובב כוכבים שיודע ללטף לקולגות שלו.
ובאשר לכוכבים, מוזר, רק מי שצבר מעל עשרים, רשאי להעניק לפוסטים מחובבים משלו, למה? לא יודעת, אולי סוג של טבילת אש בכניסה לבראנג'ה הדה מרקרית.
בינתיים אני חדשה כאן, מגששת, מנסה להבין איך אפשר להתרכז בכתיבה כשאני מביטה בכם היפים והאמיצים (שנחשפו) וכן בקליקת הצלליות באפלה, אותם המיסתוריים (שדווקא הם, נראים קצת דומים זה לזה, בחיי אותו חיתוך, אותה בלורית שיער, נו אותו שאדו אחד לאחת).
כיף לחתוך הכל ולהתחיל מהתחלה, יש בזה משהו מזכך.
נראה לי שאשאר כאן...יש פה משהו כזה נורא סנטרי, שכמעט ששכחתי שאני פריפרית לחלוטין.
שבת נפלאה ממני- עכברת הכפר גלית. |