לטפס במעלה הכביש למרפאה, להיכנס, להחתים כרטיס...
לחייך.
לברך את כולם בבוקר טוב
ולהיכנס לחדר שלי, ללבוש חלוק לבן....  ולהתמסר.
 

כל יום, ממש כל יום, אני נותנת מעצמי מעל למה שאני אפילו יודעת
כי זה  המקצוע, זו העבודה שלי, אלה האנשים, וזה מה שהם זקוקים.
לשם כך למדתי, ובזה בחרתי, כי זה מה שאני אוהבת לעשות
זה מה שאני יודעת מסוגלת ורוצה לעשות.
במשך 6 שנים תמימות, לפתוח את הבוקר יום יום בבקשות, בטענות,
בהתמודדות עם חולי, עם מצוקות, עם דרישות והרבה פעמים גם עם יחס לא הולם,
של כל אותם אלה שאני נמצאת שם בשביל לעזור להם.
וזה לפעמים מתיש.. לפעמים זה סוחט..
לתת כל כך הרבה.. ובלי ממש לקבל
תמיד תהיתי מאין יש לי את הכוחות..
ואם אני מתעמקת בזה.... נראה שאת הכוחות אני מקבלת מעצם הידיעה שאולי עזרתי
או כמובן כשמשהו טוב קורה בסוף
ולפעמים, אבל ממש לפעמים, זה בא מהוקרת התודה שלהם.
ולמה לפעמים? כי לרוב, אנשים מתלוננים על מה שרע,
ומעט מאד משבחים את מה שטוב. וכך זה בכל תחום בחיים שלנו
אבל ממשיכים, כי זה הייעוד, וזו המטרה, וזה מה שמספק
אני יודעת שעזרתי, יודעת שהקשבתי, יודעת שהייתי שם אפילו..
גם מבלי לעשות הרבה,
ולפעמים גם זה מספיק. כי זו אני. וזה מה שעושה לי טוב.
להיות שם, לעזור, להעניק, ולדעת שהצלחתי.. אפילו במעט.
וכל יום, אני מגיעה עם אותו החיוך, לא משנה אם ישנתי טוב הלילה או לא
אם אני עצובה או שמחה, אם טוב לי או רע..  ולאף אחד גם לא משנה.
ואני מחייכת ונותנת את המירב לX- השעות שעליי להעביר שם, וזה גם מה שמצפים ממני
וחוזרת הביתה לחיים שלי, לאותן פינות
שמחות או עצובות, נעימות או כואבות, ריקות או מלאות, שלי.
אבל ישנם, והם מדי פעם מופיעים, ימים קשים יותר, שבהם אין כוח, מעין היחלשות מוחלטת של הגוף..
של הנפש.. זה קורה אחת לכמה זמן, יום אחד של "שביתה".הגוף לא רוצה לתפקד, זקוק למנוחה, מנוחה מנטלית.
ולרוב כמה שעות חופש,סיבוב קניות או סתם איוורור עצמי מחדש את המצברים.
 

השבוע, הוא היום הזה. ולא יום אחד.. אני פשוט מרגישה ריקה לגמרי
וזה לא עובר אחרי יום, וגם לא אחרי יומיים..
אין לי את היכולת לתת, אין את אותה יכולת התמסרות
לא בא לי לחייך, ולא בא לי לדבר הרבה, בא לי רק לשתוק, ולחשוב..לתת לעצמי זמן..
מותר לי לנוח..??
 

השבוע הזה כל כך קשה עבורי, אני מרגישה שרוקנו אותי מהיכולת הזו
לפעמים אני חושבת, כדי לתת אנחנו צריכים לקבל, הרי הנתינה היא לא אינסופית,
ואיך אני יכולה באמת להמשיך ולתת כשאני מרגישה בעצמי ריקה?
כשאני מרגישה במין תקופה כזו.. שאני עוברת בה המון שינויים עם עצמי, ובתוך עצמי, הראש עמוס במחשבות, בהרהורים, אני מרגישה "תפוסה" מנטלית. ואני לא יכולה לתת..
זה נהיה כל כך קשה..
 

ויום אחר יום, לקום בבוקר,
לצאת מהבית,
ללבוש את החלוק הלבן,
ולהתחיל לתת..
הדבר הפשוט הזה, הפך עבורי השבוע לכל כך קשה...
שבא לי פשוט לעצור את הכל!
לעצור את הזמן..
ולבכות....