ישבנו שלושה אנשים על ספסל.

בלב עיר גדולה ושוקקת חיים. באמצע רחוב סואן, המלא בערב רב של אנשים, ממהרים לכל כיוון עם הראש שקוע באדמה. יען מסוג אדם, המתוכנתים לשני דברים- לרוץ ולטמון את הראש בחול.

היה חם. מאוד חם. ואף אחד לא שם לב. כולם עוברים כאילו דבר לא מתרחש.

הרוח, שנשבה בחוזקה, הכתה בחום לא אופייני והעיפה חול לכל עבר, הופכת את השמיים למרבד צהבהב, אשר כיסה את השמש והפך את בוהקה הצהוב ללבן. החול והרוח כאילו התאחדו, כל משב קטן מגלה לעיניי, שינויי צורה פסיכדליים ואקראיים.

באותו יום ראיתי את הרוח.

בהיתי סתם כך בחלל, עד שלפתע משהו תפס את מבטי.

"וואו!", היא קראה בפליאה, "אני רואה חד קרן!". האמת היא, שגם אני ראיתי אותו, אבל לא רציתי להגיד דבר, כיוון שלא רציתי להישמע משוגע. אך כשגיליתי שאיני היחיד שרואה אותו, אמרתי בשמחה, "וואללה, גם אני רואה אותו!", ונשמתי לרווחה.

הבטתי לעברה והיא הביטה חזרה, מבט סתום ומטומטם היה פרוס בעינינו.

לפעמים המציאות משוגעת לחלוטין.

אבל אנחנו איננו משוגעים כלל, ההפך הוא הנכון, אם אפשרי דבר שכזה.

לאחר רגע קט, האדם השלישי, שעד עכשיו לא ממש שמתי לב אליו, אמר, "זה בסדר, אתם לא השתגעתם, גם אני ראיתי את החד-קרן". שלושה אנשים, ספסל, עיר גדולה וחד-קרן.

והמון יענים.