אני מתחיל להבין יותר את המנגנון הפיזי של הדיכאון הזה. באופן בהיר כזה שיעזור לי לבטל את תופעות הלוואי של מחשבות הפרזיט ולהסביר יותר טוב לאלה שלא הרגישו זאת מעולם מה זה הדבר הזה בדיוק שכל כך הרבה נשים מתבכיינים עליו.

זה כאב כזה בפנים. במוח הרגשי בבטן. למה אנחנו הדפוקים העצלנים לא מצליחים לעשות דברים פשוטים כמו להחליף מצעים במיטה? לצחצח שיניים? לסדר ת'חדר? לקום אפילו מהמיטה? כי זה מרגיש כואב. יש שם אשכרה כאב בפנים. כל פעם שצצה המחשבה שצריך לעשות איזו מטלה פשוטה זה מתחיל להרגיש סיזיפי. זאת מלחמה. זה לא מלחמה על כל נשימה כמו שאולי משוררים דכאוניים ירצו לתאר את זה בפואטיקה מהמעמקים אבל תעלו את זה רמה אחת מעל הדרגה הבסיסית של הנשימה ותבינו שזה אשכרה כאב בפנים ועייפות מאכלת כל פעם שמתייצר הלחץ לעשות עוד סידור.

ואז פתאום יש איזו זריחה קטנה. ודברים יותר פשוטים. וזה פשוט כיף לעשות את כל הדברים הקטנים שדוחים ודוחים ודוחים.

תחשבו על להיות כלואים בשבי אויב שהדרך היחידה שלכם לברוח ממנו היא בשינה.

ככה לפעמים זה מרגיש מהבוקר.

אתה כבר לא יודע מה לעשות כדי לברוח.