אפרתקו כותבת על הרעיון ליצור "מכונת הומור". מחשב שיוכל לייצר בדיחות או להצחיק אותנו בדרך אחרת, על ידי שימוש ביכולות של אינטליגנציה מלאכותית (במקרה זה נדרשות גם אינטליגנציה רגשית ואינטליגנציה חברתית מלאכותיות).

היא מונה את היתרונות בקיומה של מכונה כזו. אין ספק שיש הרבה מהם (יתרונות, לא מכונות).

שתי שאלות שונות עלו לי מייד כשקראתי את הפוסט:

1. עד כמה זה "ישים" כלומר- ניתן לביצוע, לפחות בכלים שיש כיום.

2. האם אנחנו באמת רוצים/צריכים את זה? (ההיסטוריה האנושית כבר לימדה אותנו כמה פעמים שזה שאנחנו יכולים לעשות משהו לא אומר שאנחנו צריכים לעשות אותו).

השאלות שונות מכיוון שהן ניגשות אל הנושא מתחומים שונים. השאלה הראשונה מתייחסת ליכולות טכנולוגיות. השניה היא שאלה מתחום הפילוסופיה או לחילופין, מתחום הסוציולוגיה.

אני לא מומחה באף אחד מהתחומים האלה, אבל כמו כל טוקבקיסט ממוצע, יש לי דעה ולכן אביע אותה כאן :)

עד כמה זה ניתן לביצוע?

הרעיון לבנות מחשב שמבין הומור הוא לא בהכרח חדש. אייזק אסימוב כתב כבר בשנות החמישים (כשמחשבים היו בגודל של אודיטוריום ועם יכולות חישוב של קופסת גפרורים) סיפור קצר על מדען שאוהב לספר בדיחות, ומנסה להזין אותן אל תוך המחשב בכדי שהוא יעזור לו להבין למה הן מצחיקות.

הרבה אלקטרונים זרמו במעבדים מאז, ומחשבים אכן יכולים לעשות היום לא מעט דברים שלא חלמנו עליהם. יש לנו אפילו מכונה שמייצרת בדיחות קרש, אבל מכונה מצחיקה ממש עוד אין.

אפרתקו מזכירה בפוסט שלה, את תוכנות השחמט, שהצליחו לבסוף לנצח את רבי האמן האנושיים.

אבל שחמט והומור הם שונים מאוד אחד מהשני. שחמט הוא, בסופו של דבר, פעולה מתמטית בעיקרה. יש מספר מוגבל של מהלכים אפשריים בכל רגע נתון. מחשב מהיר מאוד יוכל להריץ סימולציה של כל המהלכים האלה בתוך מספר שניות. אפילו רבי האמנים המוכשרים ביותר לא רואים את כל האפשרויות. ה"אומנות" שבמשחק מתחילה במורכבות האנושית, ולא במורכבות של המשחק עצמו. שחקן מעולה ידע להעריך מה יעשה השחקן היריב, לא על ידי סקירת כל המהלכים האפשריים, אלא על ידי צימצום האפשרויות והתמקדות רק באלה שסביר שהוא יעשה.

אני מצטט מתוך מאמרם של אומיד דויד, משה קופל ונתן נתניהו, שהתפרסם בכתב העת "גלילאו" ביולי 2008:

“השעה היתה 3 אחר הצהריים, ב-11 במאי 1997, כאשר אלוף העולם בשחמט, גארי קספרוב, נכנע לאחר 19 מהלכים, בתבוסה המהירה ביותר בכל הקריירה שלו. יריבו היה מכונה ששמה "כחול עמוק", מחשב על היכול לנתח 200 מיליון מצבים בשנייה...

...מה שרבים לא השכילו להבין בעקבות ניצחונו של "כחול עמוק" היה שאין כמעט דבר בין אותו מחשב על לבין בינה... תהליכי החשיבה שביסוד משחקה לא היו אלא חישובים פשוטים, גם אם מהירים מאוד. נעם חומסקי ניסח זאת מאוחר יותר: “ניצחונו של כחול עמוק מעניין בערך כמו העובדה שבולדוזר יכול להרים משקל כבד יותר ממרים משקולות זה או אחר".

עוד עשור חלף מאז אותו נצחון. המחשבים נעשו מהירים יותר. התוכנות נעשו מתוחכמות יותר, אבל הזמן הזה גם עזר לנו להבין עד כמה אנחנו בעצם רחוקים מיצירת מכונות שיוכלו לבצע פעולות יומיומיות פשוטות, שאנו מבצעים בקלות ומבלי משים.

מחשבים אמנם מנצחים בשחמט, ומנחיתים גשושיות על מאדים (לא תמיד בהצלחה יתרה), אבל הם עדיין מתקשים מאוד, בזיהוי הבעות פנים, זיהוי מצבי רוח, זיהוי כתב יד... אפילו פעולות "פשוטות" ומכניות לכאורה כגון הליכה ועליה במדרגות (שלא לדבר על נהיגה) נמצאות עדיין במרחק רב משלמות.

מחשבים מצטיינים בפעולות שדורשות יכולות גבוהות של חישוב ועיבוד נתונים, אבל הם חלשים מאוד בסביבות שבהן יש שונות גבוהה של אפשרויות ומורכבות גדולה של מצבים. יכולת התגובה שלהם למצבים אנושיים היא עדיין גרועה, מכיוון שיכולת ההבנה שלהם את אותם מצבים היא נמוכה מאוד.

היכולת להצחיק היא תכונה בעלת שונות אדירה. אנשים שונים יצחקו מדברים שונים. אותה בדיחה יכולה להיות מצחיקה מפי מספר אחד ועצובה מפי אחר...

האם זה אומר, אם כן, שמחשב עם חוש הומור הוא בלתי אפשרי? לא בהכרח, זה רק אומר שזה רחוק.

כדי ליצור מחשב כזה, נצטרך ראשית לנסות לפרק את ההומור לגורמים, ולראות מה מתוכם יוכל המחשב לעשות בקלות ועל מה יש עוד לעבוד.

הרשתי לעצמי, מתוך סקרנות, לנסות לאפיין כמה גורמים של הומור. כאלה שיקבעו אם בדיחה או אמירה תהיה מצחיקה או לא.

1. תיזמון- צריך לדעת מתי זה נכון לנסות להצחיק ומתי לא. יכול להיות שלמחשב שלנו לא תהיה את הבעיה הזו, מכיוון שהוא יצחיק רק כשנבקש ממנו (זה כבר מקנה לו יתרון ברור על פני לפחות בנאדם אחד שאני מכיר).

2. קונטקסט- זוכרים את הדמות של אסף אשתר בקומדי סטור? זה עם ה"יש לי! יש לי!”? מה שלא היה לו זה קונטקסט. הבדיחות שלו היו לא קשורות.

3. רקע תרבותי- זה כמו קונטקסט אבל הרבה יותר רחב. לא כל מה שמצחיק בתרבות אחת יהיה מצחיק בתרבות אחרת. אחד האנשים שהכי מצחיקים אותי בשנים האחרונות- לואיס בלאק- עומד על במה באחת ההופעות שלו ואומר: "דיק צ'ייני". זה מספיק בכדי לגרום לקהל לפרוץ בצחוק עז. “איזה כיף שהגענו למצב הזה" אומר לואיס. “אתה כבר לא צריך להגיד "דיק-צ'ייני-סגן-הנשיא-שירה-לחבר-שלו-בפרצוף-בזמן-שיצאו-לצוד”. אתה רק אומר דיק צ'ייני, כולם עושים ווא-הא ואפשר להמשיך"
   זו בדיחה עם תזמון, קונטקסט אבל גם רקע תרבותי. בשלהי ממשל בוש, מול קהל אמריקאי צמא לנחמה, כמעט כל אזכור של בכיר בממשל היה מעורר צחוק. או זעם (תלוי בקונטקסט). בעוד שנתיים הבדיחה הזו כבר לא תעבוד. גם באותו זמן ממש, בצד אחר של העולם, היא לא בהכרח היתה עובדת.

4. הבנת המדיה- לא כל מה שעובד בעל-פה, עובד בכתב. “מצחיקן" שמכיר היטב את כללי המדיה שבה הוא עובד, ידע להתאים את הפאנצ'ים, המימיקה, את האינטונציה...

   אני מניח שהמחשב הבדחן שלנו יתמקד בהתחלה בנסיון להצחיק בכתב (כי יכולות הדיבור של מחשבים, ובודאי המימיקה שלהם, עדיין רחוקות משלמות ובמקרים רבים פשוט מצחיקות גם מבלי להתכוון). כך שאפשר יהיה "ללמד" את המחשב כיצד ליצור אמירות מציקות בכתב. אבל זה אומר שלמעשה חלק מההומור של המחשב יהיה בעצם הומור אנושי, כלומר יהיה תלוי ביכולת האנושית לזהות איזה טקסט מצחיק ואיזה לא, להבין מהם הכללים שחלים על כל הטקסטים המצחיקים (בהנחה שיש כאלה. כללים, לא טקסטים) ולתכנת את הכללים האלה לתוכנת הבדיחות שלנו.

5. הבנת מוסכמות- התרגום לעברית של המונח common sense הוא "הגיון פשוט". אני חושב שמדוייק יותר לתרגם אותו ל"תחושה/הבנה רווחת" (למרות שזה לא מתנגן יפה כל כך). איך שלא תקראו לזה, לנו יש את זה, למכונות ממש לא.

   הנה ציטוט מהפוסט של אפרתקו: "ידוע לכל מי שמתמצא בחקר הצחוק, כי הגירוי נובע מתחושת עליונות על "קורבן" הבדיחה, והאדם הצוחק "כפוי" לתגובת שחרור מסוימת. הומור פועל על מנגנון התניות, כאשר כסף, מין ומוות הם שלושת הנושאים המובילים כמושאי צחוק. הצחוק מנוצל לעיתים לביקורת על טאבו חברתי ועל המיכאניות של הלשון ושל יצורי אנוש".

   כסף, מין, מוות, תחושת עליונות, טאבו חברתי... רובנו מבינים את המשמעויות של כל אלה כבר בבית הספר היסודי, אבל לך תסביר אותם למחשב...

6. אמפתיה- היכולת להצחיק קשורה גם ביכולת לראות את העולם מזוית הראיה של מישהו אחר. בפסיכולוגיה קוראים לזה theory of mind, כלומר- היכולת לתאר לעצמך מה עובר בראשו של אחר. רובנו מתחילים לתרגל זאת כבר בגיל כמה שבועות, כאשר אנחנו עוקבים אחר מבטה של אמנו כדי להבין על מה היא מסתכלת.

7. גורם ההפתעה- בדיחה או סיטואציה גורמות לנו לצחוק אם הן מצליחות להפתיע אותנו. אבל כדי להפתיע אותנו, צריך לדעת למה אנחנו מצפים. הידיעה (או הנחה) הזו בנויה למעשה מכל המרכיבים שציינתי לעיל. כדי להפתיע את המאזין, אנחנו צריכים להכיר אותו (או לפחות את הרקע התרבותי שלו), לדעת באיזה מצב מנטלי הוא נמצא וכו'.

אני מניח שדי במבט על כל אחד מהגורמים (או תכונות) האלה בכדי להבין עד כמה מורכבת המשימה שלפנינו.

בכדי להמחיש את המורכבות הזאת, אני רוצה לפנות למכונה אחרת שאמורה לחקות יכולת אנושית מורכבת לא פחות- הלחנת מוסיקה.

הקשר בין מוסיקה למתמטיקה נחקר רבות. הוא מתואר יפה (וגם מצחיק) בספר "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש", של דגלאס אדאמס. אז אם מוסיקה היא גם מתמטית, האם זה אומר שמחשבים יכולים להצליח בה כמו בשחמט?

כנראה שלא. קחו בבקשה את התוכנה החדשה מבית מייקרוסופט- songsmith (לא, באמת, בבקשה תיקחו אותה! סליחה, הייתי חייב). בדוגמאות שניתן לראות כאן, כאן וכאן, אין ספק שהתוכנה מצליחה ליצור דברים-שלגמרי-נשמעים-כמו-משהו-שהיה-יכול-להזכיר-מוסיקה...

נכון שזה קצת מונטוני- יש עושר צלילי יחסי, אבל המלודיה חוזרת על עצמה במכניות מעצבנת, אבל היי, כך בדיוק נשמעים גם רוב השירים של שלמה ארצי. אז מה לא עובד כאן?

אחד הדברים הראשונים שלא עובדים כאן זה ה- theory of mind. לתוכנה הזאת אין כל יכולת להתאים את הצלילים להלך רוח, ולכן היא פשוט לא מצליחה לרגש אותנו. וזה הלא בעיקר מה ששירים אמורים לעשות, לא?

כשראיתי את הקליפים האלה, הדבר הראשון שחשבתי היה "הנה מכונה מצחיקה!”. אבל האמת היא שהקליפים מצחיקים רק כי בני אדם ראו את פוטנציאל ההומור שבתוכנה, וחיברו את המילים המתאימות, עם המראות המתאימים, למנגינה הלא מתאימה.

מתוך כל זה, אני מגיע למסקנה די פשוטה- המטרה של יצירת מכונה מצחיקה עדיין רחוקה, וזה בדיוק מה שעושה אותה למטרה ראויה. אם בחיפוש אחר הומור מלאכותי, נבין יותר טוב את עצמינו, את מה שמצחיק אותנו, וגם את המחשבים שלנו, אז החיפוש שווה אולי הרבה יותר מהתוצאה.

אבל זו מסקנה שמתייחסת רק לתוצאות של התהליך עד ההמצאה. היא לא מתייחסת לשאלה- מה יקרה אחרי שנמציא מחשב מצחיק.

וזה מביא אותי לשאלה:

האם זה כדאי?

בסופו של הסיפור של אסימוב, שהזכרתי בתחילת הפוסט, מסתבר שההומור הוא בכלל ניסוי שנעשה בנו, בני האנוש. הוא "מתנה" שניתנה לנו על ידי חייזרים, או אלים, ועכשיו, משניסינו לפשפש בה, היא ניטלה מאיתנו.

מלבד העובדה שזה סוף קצת מצחיק, אני חושב שאסימוב (שהיה מדען נלהב) ניסה להעלות פה שאלה- האם צריך לחקור כל דבר? האם לא יתכן שבעצם הבנתנו את המכניקה של דבר מסויים, נאבד את הקסם שבו?

אם תשאלו אותי אם אני רוצה שמכונה תצחיק אותי, התשובה היא חד משמעית- לא! אנשים שמצחיקים אותי גורמים לי לחבב אותם, לרצות להיות במחיצתם. לאשתי יש חוש הומור נהדר. זו אחת התכונות הכי מושכות שלה (ויש לה הרבה). הדבר האחרון שאני צריך, זה "לבגוד בה" עם איזה מכונת צחוקים צעירה ונוצצת. ואני כבר יודע איך תעשיית הגאדג'טים יודעת לגרום לי לרצות דברים...

כשאני לבד. בריצה, רכיבה או נסיעה, למשל, אני משתמש במכונה שמרגשת אותי ועושה לי מצבי רוח. למכונה הזאת קוראים נגן MP3. אבל המכונה לא מייצרת בעצמה את מצבי הרוח שלי. היא משתמשת ביצירותיהם הנפלאות של אנשים אחרים, שידעו בדיוק איך לפרוט לי על הנימים...

אני לא חושב שהייתי רוצה לצאת לריצה עם אוסף מיטב הלהיטים של songsmith. ואתם?

(חלק מהקישורים והרבה מהידע בפוסט הזה נלקחו מהטור המצויין על בינה מלאכותית שכותב ישראל בנימיני ב"גלילאו")