אבל אנשים מאכזבים. בין אם באשמתם או שלא באשמתם. אני לומד לא לתרגם את האכזבה לכעס והאשמה. זה הרבה יותר קל כשיש כלי קיבול. אבל זה מרחיק מהמציאות והאמת. ושם תמיד תהיה הגאולה. גם אם זה קשה ומסובך ולא ידוע ולא מתגמל בדרכים בין הערים. אבל כל פונדק בעיר החדשה הוא הרבה יותר מזמין ונוח וחם ועשיר ביותר אנשים עשירים ומעשירים מקודמו. אני מוכן לצאת לדרכים עכשיו.
רק לא לצפות ממני לתת את עצמי לגמרי כמו איזה מארטיר. אני מבין שהדברים לא הסתדרו ורוב הפעמים האשמה היא בציפיות ובתקוות ובנטייה שלי לכפות את הצרכים שלי על המציאות. אני מנסה ללמוד מכך ולהיות יותר קרוב למציאות ונבון בפעם הבאה. בגלל זה יש גם תמיד צד חיובי ובונה במכות. אבל אל תצפו ממני להיות המכיל והמקשיב והעוזר והחזק אחרי זה. אני צריך את המעט שיש לי לתת לעצמי. כי אין אחד אחר שנותן לי כשאני צריך. ככה זה. לא התבכיינות. מציאות קרה וחותכת (עם כל הכפילויות הנדושות).
אולי לפעמים אני מפחיד אנשים באינטנסיביות שלי. ברצון שלי לומר ישר את האמת שלי. ומה לעשות. וגו'. ואז אני לא משאיר להם מפלט אלא להמציא באופן בלתי מודע איזו מחלה פסיכוסומטית. אולי. אבל כרגיל זה משהו שאני אצטרך לנתח ולחשוב עליו ולפתור ולהיות המבוגר האחראי. שויין.
אז כמו שדמוקרטיות לא-מתאבדות צריכות לפעמים להגן על עצמן, או טיעון אחר שבו מכסה ליברמן על שנאת הערבים האתנו-צנטרו-רוסית שלו, ככה אני צריך להיות רק לעצמי. וחלק מזה זה גם לשמור על עצמי חזק חזק לא להסחף לתחום של הכעס וההאשמה ולהשאר רק במתחם האכזבה.
לפעמים אני מרים ת'יד קצת מעל המים. ואז מתיישבת עליה נבואה שלרוב מגשימה את עצמה ומטביעה אותה חזרה. |