כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר, קטעים מאיגרת 29.1.2009

    0 תגובות   יום שבת, 31/1/09, 00:27
     

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    קטעים מתוך האיגרת, 29.1.2009

    לקבלת האיגרת המלאה: orian01@bezeqint.net


    באיגרת המקורית:


    שיטת אוריין

    פרשת השבוע 

    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    "נמר בוער" - שרית פוקס (2)

    צפירה יונתן: חשוף בצריח

    הילה שרעף-גלסר: המחלמה האחרונה

    מיכאלה למדן: אתה תולה שושנים

    מולי ש' אנצ'ל: יַלְדָּה הוֹזָה

    שאול דישי: פינתו

    רונן פרידמן: אני זאב ולא כבשה

    מלי וקסלמן: יש דרך אחרת

    גלן גולד מנגן באך

    ג'ושוע בל

    ואלס עם באשיר - הספר

    אורלי בויום: ביבני

    דירה

    המלצה

    הכתובת על הקיר

    אודישנים / דרושים

    כרוניקה...

    אתרים


    שיטת אוריין - המעגל הפתוח

    סליחה

    - "בעבר כבר סלחתי להורי על כל מה שעוללו לי וגיליתי את האהבה, אבל לפעמים אני מרגיש את הכעס עולה בי מחדש!"

    - טקסי הסליחה הם צורה של התנהגות חברתית היסטורית נלמדת של האדם. זוהי דוגמא לפער האוניברסאלי הקיים בין ההכרח לשחזר היסטוריה לבין החוויה האישית או החברתית המיידית. ברוב החברות מתקיימים טקסי סליחה וכפרה, אחרי תקופות שבהן באה לידי ביטוי תוקפנות מסוג כלשהו.

    לאחר המלחמה מתקיים טקס הכרזת השלום. בדרך כלל, כולל השלום בתוכו גם את טקס הסליחה ההדדי על חטאי העבר. טקסים אלו הם לפעמים בעלי אופי פולחני. בני האדם אומרים אז שהם סולחים זה לזה, ההצהרה החיצונית של הסליחה ההדדית, איננה מחייבת שאמנם התקיימה הסליחה הפנימית-רגשית אצל מי מהצדדים, אבל היא יכולה להשפיע לטובה על ההתנהגות הבין-אישית בעתיד.

    כלומר, אם מתקיים טקס הסליחה, האדם יכול לקיים אותו כפעולה חיצונית, אבל עדיין לשאת בתוכו רגשות כעס, תסכול או כל רגש אחר שאיננו תואם את הסליחה.

    טקס הסליחה החיצוני יכול להבטיח שלפרק זמן מסוים לא יתחדשו תגובות האיבה בין הצדדים, אבל הוא איננו יכול להבטיח סליחה רגשית פנימית מלאה. סליחה רגשית פנימית תלויה בגורמים רבים, שהטקס החיצוני לא תמיד יכול להשפיע עליהם. טקס הסליחה מושך ומפרק חלק מן האנרגיה שטמונה ברגשות הכעס, אבל לא בהכרח מפרק את כולם. לכן אדם יכול להצהיר שסלח להוריו או לאויביו, אבל עדיין הוא נושא בתוכו רגשות כעס טעונים. יש להדגיש שמצב זה הוא אך טבעי.

    הסליחה השלמה כמעט שאיננה קיימת במציאות. משום שגם לאחר שהכעס על הזולת נפרק, עדיין קיימת בחדר התודעה החוויה המקורית, על כל מרכיביה, כחוויה לגיטימית, והיא כוללת בתוכה, בין השאר, את זיכרון הכעס וגם את זיכרון טקס הסליחה.

    אדם יכול ללכת כל חייו נושא עימו את רגשות הזעם על הוריו ולטעון אותם אל תוך יצירתו וזהו המצב הטוב. אם אדם מקיים טקס סליחה חיצוני והוא מרגיש אשמה על כך שרגשות הכעס והתסכול עדיין קיימים בו, עליו לתת ביטוי לרגשות אלו ביצירה. זהו תהליך טוב של טיפול ברגשות. טקסי הסליחה החיצוניים הם הכרחיים להמשך סביר של אורח החיים.

    הסליחה הרגשית הפנימית היא רצויה אבל איננה הכרחית. חשוב ביותר שלא נטפח בקרבנו רגש אשמה על שאין ביכולתנו לסלוח באופן מוחלט.

    עם התעוררות מחודשת של הכעס, או של רגש האשמה על שאין ביכולתנו לכבוש את הכעס, יש לתת להם ביטוי מיידי ביצירה - בכתיבה, בציור, במוסיקה, בהגשת טקסט בימתי וכולי. בשורשיהן של יצירות רבות ניתן למצוא את עקבותיהן של מערכות היחסים שיש ליוצר עם אבותיו.

    (לקריאה נוספת: "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, הוצאת ספרית פועלים, 1998, עמודים 149-150)


     

    פרשת השבוע: בא (קטע)

    (הקטע הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת קבוצתית ב"המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה) 

    15. בֹּא: שמות י' - י"ג 16

    "ויאמר יהוה אל משה, בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותיי אלה בקרבו: ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותיי אשר שמתי בם וידעתם כי אני יהוה".

    תרגום לשפה מדוברת: "אלוהים אמר למשה: בוא עימי אל פרעה ותגיש בקשה שישחרר את העברים ללכת לארץ כנען. אבל, וזה העוקץ, אני אגרום לפרעה שיהיה קשוח ויסרב לך. וזו תהיה הזדמנות להראות לו עם איזה מאצ'ו של אלוהים הוא מסתבך. ולמה אני עושה את זה? כדי שאתה תוכל לספר לבנים שלך ולנכדים שלך, לאיזה שיאים של התעללות בבני אדם אני יכול להגיע, איזה סרטים אני יכול לעשות - אם אני רק רוצה! שתדעו איזה אלוהים גדול אני!"

    לכאורה נובע מזה שלפרעה אין חופש בחירה. אין לו שיקול דעת אישי אם לשחרר את העברים או לא לשחררם. על פי דבר האל פרעה כפוי להחזיק בעברים עד שהאל יחליט אחרת. כאן מופיע אלוהים כדימוי לעקשנות האנושית, לאנוכיות ואכזריות. אפשר לטעון שזהו האל שפעולתו מושפעת מתהומות היצר, ללא שליטה של אני יוצר או אני עליון.

    משה, יותר מאחיו העברים, מודע למצב הדיכוי שבו הם שרויים. הוא צופה בהם כאדם-יוצר, שבתוך עמו הוא יושב, וגם צופה עליו מבחוץ. הוא נוכח לדעת שדווקא אותם אלו שנמצאים תחת ההשפעה המרבית של הדיכוי, בדרך כלל אינם מודעים לו, או שאינם מאמינים שיש ביכולתם לעשות משהו כדי לשנותו. מנקודת מבטו של משה נראה הדיכוי כמצב בלתי נסבל ועל כן הוא חייב שינוי. משה צופה בעמו בחמת-זעם.

    מי שגדל כנסיך מצרי ונמלט על נפשו אל המדבר, וחווה מותרות ויוקרה, חוסר-כל ובדידות, הוא כבר אינו יכול להיות מצרי גמור, אבל גם אינו יכול להיות עברי גמור. זהו גורלו של אדם-יוצר. עליו להיות גולה בתוך עמו, כתנאי לצמיחתה של היצירה המהפכנית. וכך, בעמדו בתוך העם, כחלק ממנו, וגם צופה בו מנגד, הולכת ומתפתחת היצירה: יצירת עם. הזעם המבעבע באל, ובא לידי ביטוי במילים הקשות ההן, הוא הזעם המבעבע במשה, והוא חומר הגלם ליצירה.

    חופש הבחירה: אם אלוהים מקשה את לב פרעה, ופרעה הוא אך כלי בידי האל, האם עדיין יש לפרעה חופש בחירה? או אולי האל עושה שימוש באדם כבכלי? לכאורה, הרי זהו אל פסימי, וכאמור, דכאני. אל שאדם בריא בנפשו לא ירצה לעבוד אותו. אבל אם לפרעה יש חופש בחירה, אלוהים יכול לטרוח ולהתאמץ, ולהקשות את לב פרעה מעתה ועד סוף הקדנציה ופרעה יעשה את הנכון בעיניו.

    ניסיון אנושי עשוי ללמד שאדם או עם שהחליטו להשתחרר מדיכוי - דבר לא יעצור בעדם. אנו מניחים שפרעה יודע כי במוקדם או במאוחר, יהא עליו לשחרר את העברים. הוא רק מנסה להוציא את המקסימום מעסקה בלתי אפשרית. הוא משחק עם משה במשחקי דחייה. מבטיח הבטחות ולא מקיים. מדוע זוהי עסקה בלתי אפשרית? "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל". ככל שמתגבר הדיכוי המצרי, כך מתגברת בקרב שבטי העברים ההתנגדות לדיכוי. מדכא שמבקש להנציח מצב של דיכוי, חייב ליצור בתחום שלטונו, איזון בין מצבי הדיכוי שהוא מפעיל, לבין מצבי רווחה, זמניים או הזויים ככל שיהיו. אבל המשחק האכזרי הזה אינו יכול להימשך לאורך זמן. במקודם או במאוחר יופר האיזון. כאן הופר האיזון.

    גזרות המצרים הולכות ומתרבות. זהו מעגל סגור של רשע. בדרך כלל, כדי לייצב מצב של דיכוי אל מול ההתנגדות לו, על המדכא להקשיח את עמדותיו. זהו פועל יוצא לתמונת עולמם של מדכאים הנתונים במבוי סתום. הם מנסים להנציח מצב שזמנו ההיסטורי עבר. ההקשחה גורמת להתגברותה של ההתנגדות. ההתנגדות גורמת להקשחת-יתר, וכן הלאה. ברגע מסוים, בגלל גזרה אחת יותר מדי, מתחילה התפוררותו של הסדר הקיים. "ויצו פרעה לכל-עמו לאמור, כל-הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל-הבת תחיון". זוהי גזרה אחת יותר מדי, והנוראה מכולן. היא מאיימת על עצם קיומה של הקהילה העברית. ברגע שבו פרעה חותם על גזרה זו, הוא מסמן את תחילתו של עידן השחרור של שבטי העברים. הפסוק הזה חותם את פרק א' בספר שמות. בפרק ב' מתחיל סיפורו של משה, המנהיג שהוציא את העם ממצרים.

    לא ביום אחד מושגת העצמאות. זהו תהליך ארוך ומתיש. המדוכא הוא ישות חלשה באופן פיזי ונפשי. אין לו גדודי צבא מסודרים, ובדרך כלל אין הוא מאורגן היטב. יתרה מזאת: לעיתים קרובות, אין הוא מאמין ביכולתו להגיע לעצמאות בכוחות עצמו.

    תנועות שחרור עלולות להיתקל בקשיים, אבל ברגע שבו מבשילים התנאים המתאימים, הן משיגות את יעדן. התנאים המתאימים נעוצים במצבה של תנועת השחרור ובמצבו של הגורם המדכא אותה: התגברות ההכרה החברתית בצורך בשחרור, התגייסות הכוחות החברתיים המדוכאים, והיחלשותו של הגורם המדכא, יוצרים תנאים טובים לשחרור החברתי-לאומי. אחד מהאמצעים שבהם משתמש המדוכא שנדחק אל הקיר, הוא הטרור. זהו נשקם של החלשים והמדוכאים בכל דור, אבל זהו גם נשקם של החזקים. ואז המדכא מגיב בטרור נגדי. מעגל הדמים עלול להימשך דורות. איזה בזבוז. איזו איוולת. בסופו של דבר העבד ייצא לחופשי.

    (אמיר אוריין, קטע מתוך "פרשת השבוע", תיאטרון החדר)


    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    27.1.09

    עשר המכות

    "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ומופתי בארץ מצרים" 

    (מתוך פרשת השבוע - שמות, וארא, ז, פסוק ג)

    אלו, אלו עשר המכות

    כך הושר באוזנינו שיר תינוקות

    את המילים כל ילד יודע

    ויהי הדם, ויהי הצפרדע

    הכינים, הערוב, הדבר, השחין

    הברד הכבד היורה מטחים

    וארבה מכלה את מה ששרד

    והנה לא לילה - אך חושך ירד

    ולב פרעה עדיין לא נכמר

    כי אלוהים איתו לא ממש גמר

    ויאמר למשה ולאהרון: "רגע

    סבלנות, בחייאת, יש לי עוד נגע

    ויהי בחצי הלילה אעבור

    ובארץ מצרים אכה כל בכור"

    אמר וקיים, אלוהים, נו מה?

    מבכור המלך עד בכור בהמה

    ואין  במצרים בית בלי שכול

    אפילו פרעה יותר לא יכול

    אז יצאו ישראל בשירה אדירה

    משאירים אחריהם ארץ שבורה

    מוכה, מצולקת, בכוריה - מתים

    והדברים  על ספרי הימים חרותים

    ומסרום אבותינו במהלך הדורות

    ואנחנו סופרים מדם עד בכורות

    בנפול אויבינו ששים ושמחים

    רוקדים על הדם, הכינים, השחין

    לאלוהינו מודים על טובו הנשגב 

    איך הכניס להם דצ"ך עד"ש באח"ב

    לא חושבים לרגע על הנשים והטף

    על הבלתי מעורב, התמים והחף

    על עלובי החיים שהועלו  קורבן

    לאלוהי נקמות ומלך סרבן

    כן, אנחנו, רחמנים בני רחמנים,

    תינוקות שנשבו בבית רבנים,

    מול סבלות האחר רוקדים בשקיקה

    האם לבנו עופרת יצוקה?

    © נילי אושרוב

    כל המקאמות באתר של נינה

    http://www.nina102.co.il/


     

    "נמר בוער" - שרית פוקס (2)

    כותרת משנה: מותו וחייו של נסים אלוני

    הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פרוזה, 2008

    זהו בלי ספק החיבור החשוב ביותר שנכתב על אלוני ואחד מהחיבורים החשובים ביותר שנכתבו על היצירה הישראלית לדורותיה. ספר מרתק, מפתיע, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות וגילויים שלא ידענו. האם ייתכן שיצירתו של אלוני שואבת מהלם הקרב שחווה כחייל במלחמת העצמאות? שרית פוקס חודרת אל הנימים הדקות של היצירה של אלוני ומגלה כי אכן כן. בשבועות הקרובים נביא קטעים אחדים מתוך הספר החשוב הזה. להלן הקטע השני.

    פרק שני: "המלחמה הרגה אותו"

    (קטע שני מתוך הפרק)

    ...באותו לילה, אחרי שהקים את עצמו בחשכה, נכנס נסים אלוני, רב-הסמל הפלוגתי, לתוך בונקר עם גגון שהשאירו שם המצרים. הוא סגר את דלת הבונקר, ולא יצא אל החיילים שחפרו באותו לילה שוחות לקראת יום המחרת. 

    דלת הבונקר לא נפתחה ואיש לא העז להתקרב. החיילים לא כעסו על אלוני. הם החליטו להניח לאיש בתא הסגור. הם ידעו עליו שהוא מפקד רך כלפי חלשים, ומזדהה עם המחלקה שלו מול הפיקוד הבכיר. אבל המבט שלו היה מופנה תמיד לכיוון נקודה מסתורית, מעבר לראש הנוטה קצת שמאלה.

    בתוך הבונקר הסגור פרץ קיא מבטן מפרפרת. לפנות בוקר, אחרי שישן שעה, גופו צונן ובזוי, התעורר אלוני, חפר בחול בידיים בהולות וקבר את קיאו.

    חיילי גדוד 52 בעיבדיס התכוננו למות. טור טנקים מצריים קרב אליהם. אז הזדקף החייל הקנדי פֶּרסי כץ, מהמתנדבים מחו"ל, חזק ונועז כמו אל מטורף, והתחיל לירות ללא פחד מוות. הוא הציל את הפלוגה. למחרת פונו החיילים והוחלפו בפלוגה אחרת. כעבור כמה ימים יצאו חיילי גדוד 52 לחופשה ונסים אלוני חזר לתל אביב, הלך ללמוד לנגן על פסנתר, אך לא התמיד.

    הלום-קרב חסר שם, מספר לרופא על חורבן עולמו, בסיפור של אלוני, פחדים: "דוקטור, מבין אתה, ראשו היה ערוף, בטנו הייתה שסועה ומעיו שפוכים החוצה. חייבים היו לקחתו. אך אסור היה להם לעשות לי כדבר הזה. אסור היה להם. מבין אתה, אני לא ידעתי מיהו, משום שהיה ראשו ערוף, אך ידעתי כי רעי הוא. רציתי להתווכח, רציתי לסרב, רציתי לחזור ולחפור תעלת קשר, רציתי לעשות הכול ובלבד שלא לגעת בו, ברעי האלמוני. אך לא אמרתי מאומה. אפשר משום שעייפתי מלרצות את אשר לא ניתן, ונכנעתי בכל ישותי... אז חשתי לראשונה כאילו מרוקן אני עד גמירא, כאילו איני אלא שלד עצמות ועור. יותר לא חשתי דבר. כה פחדתי עד שחדלתי להריח את ריחו של היושב.

    הנחתי ידי מתחת לבית שחיו של האיש. מוזר כמה היה משאו קל עלי, ללא נטל ראשו. החילותי מושכו מכוך-הירייה החוצה ונוכחתי כי אם אמשכנו כך יישפכו מעיו כליל. הנחתיו וכרכתי שמאלי מתחת לגבו ובימיני הכנסתי מעיו פנימה. כיוון שכך, הנחתי ימיני מתחת לקיבורות רגליו והרימותי את הגווייה כדרך שמרימים תינוק והלכתי..."


    הילה שרעף-גלסר: המחלמה האחרונה

    הרחם שלי נאלמת.

    המלחמה הראשונה של עדן.

    אני בבית לבד.

    התחתון מלא בהפרשות של כאב וחלב אם, שאף תחתונית לא תצליח  לספוג.

    "לאן אתה הולך?"

    "מתי אתה חוזר?"

    "רגע מה איתנו?"

    "אל תילחם!"

    "תישאר כאן!"

    הולך...

    שלושה שבועות עברו. כל כך רציתי לכתוב לכם, לעצמי, ולא היה מתי. הראש היה מעורפל והגוף עסוק עם קטנטונת, האלה הקטנה.

    בזמן הזה שהאיש שלנו היה במלחמה, היא חגגה שנה ועשתה את צעדיה הראשונים הנמרצים קדימה תוך שהיא צועקת מילה חדשה לחלל הבית א-ב-א.

    אבא נסע לצבא. אבא לא כאן. בחוץ יש מלחמה חדשה ישנה. בין לבין זעקות של מוות.

    אני בבית לבד עם עדן.

    רעש, הרג, טבח.

    ואני עם דלקת בוואגינה ודלקת בגרון. שני אזורים שהשתתקתי בי .

    אין לי קול. הגבר שחיי איתנו לא מצליח לצאת ממעגל הגיוס שהוא חי בו, נשרט לו הדיסק מאז גיל שמונה עשרה.

    אל תלך התחננתי.

    - "ומי יגן עלינו?" שאל. - "מי יגן עלינו? באמת? החזרתי.

    מי יגן עלינו כשלא תהיה פה? מי יגן עלינו מהחדשות הקולניות והמפחידות, מי יגן עלינו מהחרדה המתמשכת כשאתה שם בתופת? מי יגן עלי כשאומר שאני מאמינה בהידברות ולא במלחמה? מי יגן עליי מהחברים שלך שאומרים לי שבדברי אני מחלישה אותך? מי יגן עלי מהאימהות שלנו שלא עומדות לצידי? שמעלות אותי קורבן למען הכוח הגברי.

    מה לא אמרתי, מה לא ביקשתי.

    הטלפון מצלצל...

    אני רצה. עדן בוכה, נעמדת, מרימה אליי ידיים. להרים את הטלפון או אותה? אבל אם זה הוא? היא צורחת מאז שאבא גויס. היא רוצה רק על הידיים והגב שלי שבור.

    בכיינית שכמותי. אישה חלשה.

    אני לא מתאימה לעולם הזה ובטח לא לנשיות החזקה המיוצגת, המגבה.

    אני ח-ל-ש-ה.

    בצד השני ילדים ואמהות נהרגים. אני נחלשת יותר ויותר.

    מאז שאבא נסע היא משתעלת. אני מתקשרת להומופאטית. היא שואלת מה השתנה בחיינו.

    אני מספרת לה שהשותף שלי לחיים, האיש שלי, הצוות שלי, הלך לצבא. נמאס לו להילחם במסגרת. הוא אומר שהוא ילך וייראה מה לעשות? הוא כבר לא יודע מה נכון. אני יודעת. אני משותקת. מושתקת.

    המחשבות מתרוצצות. אני יודעת?לא יודעת? מה נכון? מי נגד מי? גם הם הגברים כבר לא יודעים מי נגד מי. אנחנו הורגים בעיקר את עצמנו.

    קשה לו לוותר על הגבר הלוחם שבו.

    בוא תילחם איתי.

    המוח מריץ תסריטי אימה. מקרין תמונות של מוות.

    לא רוצה. מנסה להתעלות. לא הולך לי.

    כשהוא יחזור אני אכעס עליו. אבל אני לא יכולה. אני יודעת מה הוא עובר? הוא קרוע בין הכאב שלו, הזיכרונות, החינוך, האשליה, הרעיונות.

    אבל הוא הבטיח לי. ביחד נשבענו שנגדל את הילדים אחרת.

    בית תמים, בית מאמין  בבוראת עולם. לא בסמלים. בית של שוחרי שלום.

    ילדים שהמערכת שלהם בהירה. לא כמונו, מורעלים.

    ילדים אחרים.

    עכשיו הוא מפר הבטחה.

    אני מרימה את הטלפון. חברה שואלת איך אני מתמודדת ובאותה נשימה אם בא לי ללכת לשוק המעצבים?

    איזה שוק מעצבים עכשיו?

    אני לבד. לי אסור להתלונן. הוא הלך למטרה שנראית נעלה לרבים ורק בי היא מכזיבה.

    הוא חזר תודה לאל בריא ושלם אבל ראיתי סדק.

    חלמת שנגדל בית אחר, אמרתי לו כשחזר. ילדים אחרים מאיתנו. אנחנו גדלנו וחונכינו ועוצבנו לשנוא, לפחד, לחשוד, להילחם. אנחנו עובדים קשה לנקות את עצמנו. הבטחנו שנקים בית שמושתת על אהבת האחר ויכולת לראות אותו כבן-שיח, על ערך המילה.  שנינו יודעים שלכולם מגיע שקט ובית ומרק חם ואימא מגנה.

    אני אוהבת אותו מאוד. אני רואה בעיניים שלו את הכאב, את המראות, את הילד שלו בפנים שרוצה הביתה אפילו שהוא כבר בבית.

    עכשיו אחריי המלחמה שהייתה ולפניי המלחמה הבאה, אני שואלת את עצמי למה שתקתי? למה שתקנו? למה שתקתן? נשים שלי. אני כועסת עליכן. על כולכן. איפה אתן? איפה אנחנו? איך לא נשמע קולנו בזמן הזוועה הזאת. למה איננו עושות דבר? חלמתי לארגן הפגנת ענק של נשים ותינוקות שנשלוף את שדינו בעודנו מניקות ונראה לעולם ולעם ישראל שאפשר אחרת עם הכוח הנשי העצום שלנו.לא רק לחשוף את שדינו לדוגמנות ופרסומות של חזיות ותחליפי חלב אם. לחשוף אותם למשהו ראוי למילה הזאת, שעכשיו משאירה בי רק חלל של אי הבנה אחת גדולה: אהבה.

    אבל בשלושת השבועות האלו לצערי, הרגשתי בודדה ובעיקר עייפה.

    מי ייתן ויהיה בי הכוח להניק ברבים ולשנות.

    כמו שהם שולפים את נשקם,

    אני אשלוף את נשקי שלי ואשפריץ את חלב האם שלי לכל עבר

    להפיץ   ה-אה-ב-ה    ב-ע-ו-ל-ם!

    (הילה שרעף גלסר)


     

    בס"ד

    יום ג', 13.1.2009

    מיכאלה למדן: אתה תולה שושנים

    אתה תולה שושנים

    קרות בדפנות

    הבית אני

    לוחשת גחלים באוזנינו

    שתיקה רחבה ותכלת

    ארגמן

    הבוקר עולה כמו

    נימפה רחוקה צהובה מחיים

    על פני המים קוים

    נשברים על פנינו

    אני

    משיטה

    יד להסיט

    משפתיך

    דבר

    (מיכאלה למדן) 


    מולי ש' אנצ'ל: יַלְדָּה הוֹזָה

    אַתְּ שׁוֹאֶלֶת פְרַגְמֶנְטִים מֵהַמְּצִיאוּת וּמַרְכִּיבָה תְּמוּנָה מְעֻוֶּתֶת

    יַלְדָּה אַתְּ הוֹזָה, הַתַּצְרֵף שֶׁלָּךְ הוּא הֲזָיָה

    מָשַׁכְתְּ אוֹתִי פְּנִימָה כְּשֶׁרָצִיתִי לְהַאֲמִין

    לוּ רַק נָתַתְּ לִי מִין הָיִיתִי נִשְׁאָר

    הָאַשְׁלָיָה הִתְפּוֹגְגָה לִי בַּפָּנִים וְאַתְּ נִשְׁאַרְתְּ בִּפְנִים

    נוֹכַחְתִּי שֶׁאֵין טַעַם לְנַסּוֹת לִמְשֹׁךְ אוֹתָךְ הַחוּצָה

    יַלְדָּה, יֵשׁ לָךְ בְּעָיָה רְצִינִית פְּנִימָה

    צַר לִי עָלַיִךְ

    כֻּלִּי תִּקְוָה שֶׁהָאֱלֹהִים שֶׁלָּךְ יְגוֹנֵן עָלַיִךְ בַּמָּקוֹם בּוֹ אַתְּ שְׁבוּיָה

    אוּלַי חָשַׁקְתְּ שֶׁאֶהֱיֶה לָךְ מַרְאָה לַבְּדָיָה אוֹ חָבֵר לָאַשְׁלָיָה

    אֲנִי בַּחוּץ וְאַתְּ בִּפְנִים

    עוֹד יַגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁאֱלֹהִים יִתְפּוֹצֵץ לָךְ בַּפָּנִים

    (העברה: אורה אנצ'ל נחמה)


    רונן פרידמן: אני זאב ולא כבשה

    אני זאב קצת פחדן, אפילו הרבה פחדן, אבל אני זאב ולא כבשה.

    זהו היום הראשון של שארית חיי, איזה אושר, מצאתי.

    פחדתי, קבלתי מספר נשיכות עמוקות שזה מפחיד,

    מפחיד לחיות, וניסיתי להיות כבשה, להתבולל בעדר, להסתתר.

    שייפתי את השניים שלי, קיפלתי את האוזניים שלי,

    וגעיתי כמו אידיוט מפוחד שחס וחלילה לא אבלוט יותר מדי כדי שלא אנשך שוב, אבל נשכתי את עצמי, מבפנים, נשכתי וליקקתי את הפצעים כך שאף פעם לא יגלידו, שלא אשכח את הנשיכות.

    חשבתי שזה גם מה שמצפים ממני, הכי קל להיות כבשה.

    ובאמת יש כבשים ואיילים נהדרים אבל אני לא כבשה.

    כל כך הרבה שנים אני מחפש מה אני, שכבר הלכתי לאיבוד, כבר כמעט שלא יכולתי לראות, הייתי חסר בטחון, מפוחד, בעיקר מעצמי. לא הוכשרתי להיות זאב.זה  היה תרוץ טוב עד עכשיו. עד עכשיו. אני רוצה לשחק לשיר לכתוב לשורר לבעוט לנשוך לצעוק.

    אני מוכן להיות שחקן בינוני, לשיר גרוע, סופר שלא פרסם אף ספר, משורר בנאלי, אבל להיות.

    כן בסדר, צריך להתפרנס, בסדר, אני אקושש ענפים, אצוד חולדות, אבל אני יודע מה המהות שלי, אני צריך לבטא את עצמי, לבעוט, לילל, תחילה מעט חלש, כי אני עדיין פחדן, ולצעוק בשקט, כדי לא להעיר את השכנים, אבל לחיות.

    יש לי הרבה חלודה, המון חלודה, וגם כמה עיוותים שלא רואים, ושרירים קצת רופסים מהליכה בטל ואנמיה מאכילת עשב. יש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל כול החיים לפניי, לפחות אני לא אמות כבשה. עוד פעם, לא כי זה נורא להיות כבשה, ולהיפך, כבשה צריכה להיות שמחה במהות שלה, ביופי שלה בחלב ובצמר שהיא נותנת, זה פשוט לא אני.

    יש לי הרבה עבודה על הביטחון העצמי שלי, אני פחדן וביישן ויכול להיות שאני אגע בבטן ובלב של לא יותר ממאתיים אנשים כל חיי. ובמונחים של הצלחה מסחרית זה כלום, אבל  בשבילי וזה המצפן שלי, אלו מאתיים אנשים שנגעתי בהם, שהשפעתי עליהם, שראו ששמעו שהרגישו אותי, שידעו שאני חי.

    קמתי לכתוב את זה כי פחדתי שאקום מחר בבוקר ואשכח.

    הפחד יכול להחזיר אותי אל העדר ואל מֶה, מֶה,

    מפחיד.

    יש לי כבר שלושה צעדים מתוכננים בראש, אבל אני לא מגלה, כי אני מתבייש.

    אלו צעדים בהליכת זאב.

    (רונן פרידמן)


    עד כאן קטעים מתוך האיגרת, 29.1.2009

    לקבלת האיגרת המלאה:  orian01@bezeqint.net   


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה