ביום שלישי הייתי במנהטן, השמש הקייצית בהקה בין גורדי השחקים שקצוותיהם פצעו את ענני התכלת. השפע נשפך מהקירות וחלונות הראווה, ונהר אדם אינסופי ומנוכר, זרם ברחובות. פה ושם, על המדרכות, העיניים נתקלו, ומיד הוסטו והשפילו מבט, במי שנפלט החוצה ממעגל החיים השוטף, המורכב בעיקר ממאבק מתמשך, רווי חרדות, שלעולם אינו נגמר, על הדולר המהווה את המרכיב הדתי, הקדוש והכמעט בלעדי של רוב תושבי האומה הזאת. פה ושם מישהו השליך מטבע אל תוך הדלי או אל כף היד המזוהמת, המושטת קדימה, של האנשים בעלי המבט הכבוי והמובס, והמשיכו בדרכם, מדחיקים מן הסתם את המראות של העור הצפוד, הפיטרייתי בדרגות חומרה שונות, ואת רסיסי המחשבות על הנסיבות שהובילו את אותם האנשים אל מצבם העלוב הנוכחי, והמרחק הלא ממש גדול שעשוי להפוך אותם בעצמם לכאלה. כי ככה זה פה, אדוני, אם אתה לוזר - אתה לא שווה! ויש רק מדד אחד להיותך מצליחן - חשבון הבנק שלך! בכניסה הדרום מערבית של סנטראל פארק, על אבני המרצפות של כיכר קולומבוס, עמדה קבוצת צעירים שהתגלתה כלהקת רקדנים שהפליאו לבצע את פעלוליהם, לקצב של מוסיקה שבקע מרמקול מאולתר. את המוסיקה לא פיענחתי, וזה בכלל לא מפתיע בהתחשב ברקע שלי ובעובדה שאני חטייאר מזדקן ששיאו חלף כבר אי אז בשלהי המילניום הקודם. אבל גם לא היה צורך להכיר את המוסיקה, מכיוון שכמו כל האנשים מסביב הייתי מרותק לסיחרורים, לסלטות באויר, לתאום ולהרמוניה שבין הרקדנים והרקדניות. המנחה, צעיר ושחור, קרא בשמותיהם של כל אחד ואחת מהם, והם, בתורם, הגיבו בסדרה של פעילות גופנית עוצרת נשימה כמעט, שגרמה לי להזיע. מסתבר שהם הגיעו מכל קצוות תבל, הייתה שם בחורה אחת, איטלקיה דווקא, רזה כגבעול, ושיערה אסוף בקוקו, שסובבה את גופה במהירות מסחררת באויר, כשהיא נשענת כל הזמן רק על אמת ידה, ולאחר מכן בגמישות של חתולת רחוב היא ביצעה שפגטים, מתיחות גוף, ניתורים וקפיצות שלא היו מביישים מקצוענים בקרקס או באולימפיאדה הקרובה. ועוד אחד, שחור מהברונקס, ובחורה משוויץ, ועוד כל מיני ששכחתי מכיוון שמלכתחילה כנראה הם היו קצת פחות טובים. בסוף ההופעה הבחורה השווצרית והשחור מהברונקס חלפו עם דליים על פני הצופים שהשליכו לתוכם שטרות. כי, כאמור, אחרי, או שזה בעצם לפני הכל, זאת המטרה הלגיטימית ומחויבת המציאות: להתפרנס. ומי שלא מצליח, נדחק לשולי החיים או אפילו מחוצה להם. הפארק עצמו המה אדם, צמרות העצים הגבוהים הטילו צל על המדשאות שעליהם אנשים פרשו שמיכות ותפסו סייסטה קלה מעמל יומם, שקעו בשינה או בקריאת ספר. נהגי אופניים וסוסים רתומים לכרכרות הסיעו בשלווה תיירים. כלומר, התיירים היו שלווים, הסוסים ונהגי האופניים, לעומת זאת, הזיעו כהוגן. זקן אחד, על הספסל, דיבר ללא הפוגה אל כוס הקפה שלו, הוא היה רזה וכחוש ולחייו היו שקועות, ואת פניו החלקות יחסית לגילו, עיטרה מסגרת דקה של משקפיים מוכספות. השיער שלו, באופן מפתיע היה שחור ודי מלא, משוח ומסורק לאחור, והוא השליך שאריות של צ'יפס אל היונה שנחתה לרגליו. ציפורים צייצו, והוא הבטיח לכוס שהוא יפצה אותה. "אני אפצה אותך, מותק", הוא אמר. "הממזרים האלו". המבט שלו לא היה ממוקד, הוא לא ראה את האנשים שחלפו באדישות על פניו וטבע בתוך החולצה החומה והמכנסיים שהיו גדולים עליו בכמה מידות. לרגליו היו כמה שקיות שכללו מן הסתם את כל רכושו. היה שם סיר, חוט ברזל, ערימת עיתונים ישנים ואת שארית ארוחת הצהריים שכללה כאמור, צ'יפס וקפה שבזמן הזה היה כבר מן הסתם קר ודלוח. אחר כך נהיה כבר מאוחר, ואני חזרתי ברכבת הממוזגת הבייתה, לברוקלין. תוהה מה מסתתר מאחורי כל האנשים האלו הממלאים את הרציף והקרון. כל כך הרבה אנשים, ולכל אחד סיפור חיים. אז מה רציתי להגיד? אני לא ממש יודע, אבל יש לי מין תחושה עמומה כזו, המכונה אינטואיציה, שזו הולכת להפוך למערכת יחסים אובססיבית, ביני למקלדת.
|