הטלפון צלצל. ושוב. ושוב. אירית הפכה עוד דף בספר הספרייה המרתק , ולא שמעה דבר. הטלפון המשיך לצלצל. אירית המשיכה להפוך דפים. לבסוף נדם הטלפון, כמו מודה בתבוסתו. אירית המשיכה לקרוא עד שהעייפות הכריעה אותה, ועיניה נעצמו, כשמשקפיה עליהם. עוד יום עבר.

בדרך למשרד, למחרת, זקפה אירית את קומתה, כיאה למלכה המצרית נפרטיטי. דברי הבוס עברו לה ליד האוזן. סתם גבר פשוט ונקלה. חיוך קל של בוז היה על שפתיה כל היום. אף אחד לא יודע שמתחת למזכירה הקטנה, האפורה, מסתתרת מלכה מצרית קדמונית בתחפושת. עוד יגיע הרגע שהיא תתגלה לעיניהם במלוא הדרה, כתר לראשה, ואצבעה היהירה מצביעה על האימפריה הענקית שבשליטתה הבלעדית. "הוד מלכותך!", יכרעו כולם ברך לפניה במשרד. "מדוע לא גילית לנו מי את? מדוע הנחת לנו, הבורים, להתעלל בך בעבודות פשוטות ומייגעות?".

והיא תסלח להם, כמובן, כי בערב לא תזכור דבר מתלאותיה הקודמות, שהרי כעת היא  סלטנאת, היפהפייה  הפרסית שנמכרה לשפחה בגיל 14, ושם, בין שאיבת מים לניקוי השירותים, חלמה על בחיר לבה, זה שהפרידו אותה ממנו באכזריות. אך עוד יגיע הרגע, שהיא תתעורר, כלביאה רבת הוד, תברח מבית כלאה ותתרחק לעתיד זוהר במעמקיו של הספר הנפלא הזה, "אהבתה של סלטנאת"...

זה תמיד היה כך. מאז החלה לקרוא בגיל 3, לא היו לה חיים אחרים, אלא בין דפי הספרים. את "מלכים ג" המשיכה לקרוא מעל רגליה הפשוקות בחדר הלידה, ודחתה בבוז את זריקת האפידורל שהציעו לה. היא מיכל בת שאול האמיצה! אין כאב שלא תוכל לשאת! בבר מצווה של בנה בכורה התחמקה לשירותים,  והדי המוסיקה הרועשת כלל לא הפריעו לה לשתות בצמא את יומה האחרון של פומפיי, רגע לפני שכוסתה בלבה הרצחנית מהר הגעש וזוב...

בחתונת בת הזקונים שלה , מתחת לשולחן המשפחה המקושט בפרחים, נח על ברכיה באין רואה ההמשך המרתק של "צופן דה וינצ"י". כמתוך ערפל הניעה את ראשה לכל עבר, כשהיא רצה בכל כוחה ברחובות רומא, הרחק מהשולחן כאן, באולמי "שמחה וששון" ברמת גן. ידה בידו של גיבור הספר העשוי ללא חת, יחד אוחזים בחוזקה בפרוטוקול היקר שזה עתה גנבו מהארכיון של הוותיקן....

אך תודה לאל, חובותיה כאישה, כעובדת, וכאם הסתיימו. סוף סוף היא חופשייה לקרוא, לקרוא ולקרוא ללא הפרעה.  בגיל 62,  פנסיונרית גאה ואלמנה מאושרת, התחילו החיים האמיתיים! נכון, מדי פעם היא נאלצת לסבול הפרעות פה ושם של אירועים משפחתיים רבי משתתפים, עם ריצות נכדים לכאן ולכאן. היא מגיעה, כמובן, במיטב בגדיה האופנתיים, היישר מן המספרה, מאופרת ומטופחת, עם מרק ה"פרפלאך" המפורסם שלה בסיר עטוף היטב במגבת, ויושבת עם כולם.

מהאוכל היא טועמת כזית, שהרי רוב שטח הצלחת שלה תפוס על ידי הספר התורן , שאת דפיו היא הופכת בלהיטות. לאחרונה התחשק לה שוב לקרוא את ספרי הנעורים שלה, וכעת היא שקועה עד צוואר בהתפתחות הדרמטית של "אורה הכפולה".נותרו רק עוד 5 דפים כדי להשיב את לודביג, מנצח האופרה המפורסם, אבי התאומות, לזרועות גרושתו, ליאורה, ולאחד את המשפחה. איזה מתח!

מבטה הזועם יורה זיקים לכל הכיוונים ונתקל בעיניו של גבר קשיש בחליפה מהודרת שמושיט לה ממחטת בד רקומה לניגוב התה שנשפך מספלה על "אורה הכפולה", קודש הקודשים! "מצטער!", הוא מתנצל בקול נעים. לא יכולתי להתאפק כשראיתי את כריכת הספר הזה, והתקרבתי  בחוסר זהירות. סליחה!".

אירית חושבת שנימוסי האדון ללא דופי. לא ברור לה איך העברית שלו כל כך צחה עם נימוסים אירופאים כאלה, והאדון , שנראה די חשוב, מספר לה שהוא במקורו מוינה, והוא מנצח אופרה בינלאומי. "נעים מאוד", הוא מושיט לה יד חזקה עם אצבעות עדינות של פסנתרן. "שמי לודביג".

    * שם הגיבורה הוא מחווה לחברתי מהקפה אירית , המכונה "פוזית".

    * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)